בד"ה באתי לגני תשט"ו פ"ז (סה"מ באתי לגני ח"א ע' סח) מביא "מ"ש הה"מ ביאור מרז"ל אי בעו צדיקי ברו עלמא, דהתהוות העולמות היא מהדיבור כמ"ש בדבר הוי' שמים נעשו, שהדיבור שלמעלה אין שייך לומר שהוא דיבור לבד, שהרי למעלה גם חלק הוא הכל, היינו שהדיבור הוא חלק מכל הענינים שלמעלה, ולכן ע"י הדיבור נמשך הכל (שממנו הוא ההתהוות). והנה באדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי' ותרגם לרוח ממללא, שהו"ע הדיבור, ומכיון שדיבור הצדיק אינו נפרד משרשו ומקורו שאין מסך ומבדיל, ורק עונותיכם (דייקא) מבדילים גו', הנה בזה שדיבורו הוא בהתקשרות תמיד בשרשו ומקורו הרי בהרוח ממללא שלו ישנו כל מה שנמשך על ידי ויפח באפיו דהיינו הכל, ולזאת אי בעו צדיקי ברו עלמא".

ובהערה 17 מציינים המו"ל: ראה לקוטי אמרים סי' צא ואור תורה קג, סע"א ואילך בביאור מרז"ל מי מושל בי צדיק.

ויש להעיר: א) כיון שהמו"ל הוצרכו להוסיף "בביאור מרז"ל מי מושל בי צדיק" - הרי עכצ"ל שלא לתורה זו נתכוון כ"ק אדמו"ר בהזכירו את תורת המגיד בביאור מרז"ל "אי בעו צדיקי ברו עלמא".

ב) ועוד והוא העיקר: בתורת המגיד הנ"ל לא נזכר דבר וחצי דבר מכל אריכות הדברים שהובאו בהמאמר בשם המגיד!

והעירני חכם אחד שהדברים מפורשים באו"ת ויחי (כא ג), וז"ל: "וז"ש רז"ל אי בעו צדיקים הוו מיברי עלמא כי הלא בדבר ה' שמים נעשו וכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ומתרגמינין רוח ממללא, והנה בהש"י לא שייך לומר חלקים כי הוא א"ס ובא"ס לא שייך לומר רק חלק הדבור לבד נפח באפו וא"כ בהדבור הוא נכלל הכל, נמצא לפ"ז אם בעו צדיקים הוו מיברי עלמא כי דבורו של הצדיק היא זכה ונקי' בלי שום מסך המבדיל לא כמו ח"ו הנרגן מפריד אלוף אלופו ש"ע רק הדבור של הצדיק הוא מדובק ומקושר לשרשו והרי הוא ממש כמו הדבור של הש"י אשר ממנו שמים נעשו".

ובודאי יתקנו זאת במהדורות הבאות.