תתקפט (ע' 40 ואילך): "שבנדון המדובר בפרק כח בתניא שנופלים לו הרהורי תאות ומסיח דעתו מהן אינו מקיים הלאו ד'לא תתורו' מפני שעסוק בתפלה, וההיסח הדעת הוא במילא עי"ש בדבריו. ודבריו תמוהים, כי בתניא שם כתב אדה"ז "ולכן כשהנפש האלקית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה", הרי שזה כן מבלבל, וההיסח הדעת הוא במילא, ובפרט כמו שכתב בסוף הפרק "ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה", עכ"ל. - והיינו שלפי דעתו אין הבדל בין פכ"ז לפכ"ח דבשניהם מקיים הלאו ד'לא תתורו' וגו'.

והנראה בזה לבאר דהנה רבנו הזקן כותב: "אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה", ויש להבין מדוע כותב 'מחשבה זרה' לכאורה הול"ל 'מחשבה רעה' [כמו שכתב בפכ"ז]?

ונראה דבכוונה לא כותב 'מחשבה רעה', כי כאן עיקר המטרה של הקליפה הוא לבלבל את התפלה ולא (דוקא) לטמא את המתפלל בהרהור רעה או בתאווה רעה, ולכן כותב בדוקא 'מחשבה זרה' שזה כולל גם מחשבה לא רעה וגם אפילו מחשבה טובה [כגון לתרץ איזה רמב"ם קשה למשל באמצע התפלה], שכל אלו המה מחשבות זרות לתפלה שמבלבלים אותו ושעליהם אין קיום של מצות ל"ת ד'לא תתורו' וגו'. [וי"ל דאפילו בנוגע להרהור שבעצם היא 'רעה' אין כוונת הקליפה כאן רק לטמאו ולהכשילו עם ה'רעה' שבו, כי אם כוונתו כאן בעיקר לבלבל את התפלה עם ה'זרה' שבו].

והנה עפי"ז נראה לבאר מדוע רבנו הזקן כותב כאן את המשל של הגוי: "והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה ועומד לנגדו ערל רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו, שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה, כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו" - דידוע דבכל פעם שמביאים משל זה אינו אלא כדי להוסיף בהבנת הענין והנמשל. ולכאורה מה מוסיף כאן המשל בהבנת הענין שבלעדיו לא היו מגיעים אליו?

אלא י"ל שכוונת המשל בנדו"ד הוא, דכמו שכוונת ומטרת הגוי הוא אך ורק לבלבל את היהודי בתפלתו, ולא כדי להחטיאו ולטמאו באיזה הרהור רעה או תאוה רעה כדי להכשילו בהלאו ד'לא תתורו' וגו', כמו כן בהנמשל, כוונת הקליפה כאן הוא בעיקר לבלבל את המתפלל בהרהורים אחרים שהם זרות לתפלה, ולא רק כדי להעליטו ולטמאו במחשבות רעות דוקא [שעליהם בלבד ניתן לקיים הלאו ד'לא תתורו' וגו', כי על מחשבות לא רעות וטובות (שגם הם מבלבלים את התפלה) לא מקיימים כלל את הלאו ד'לא תתורו' וגו'], לפיכך נאמר כאן 'זרה' דוקא, ולא 'רעה' כמ"ש בפכ"ז 'הרהורים רעים ותאוות רעות', כי שם כוונת הקליפה באמת הוא להעליטו במחשבות רעות דוקא כדי לטמאו ושיעבור על הלאו ד'לא תתורו' וגו', משא"כ כאן אפילו דמיירי מהרהור שבעצם היא 'רעה' אין כוונתו כאן רק לטמאו עם ה'רעה' שבו בלבד, כי אם כוונתו הוא בעיקר לבלבל את התפלה עם ה'זרה' שבו.

ועפי"ז נראה גם לבאר בתחילת פכ"ח שכותב: "ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה", דלמה כותב רק 'הרהורי תאוות' בלבד [בלי 'רעות'], לכאורה הול"ל 'הרהורי תאוות רעות' כמ"ש בפכ"ז? [שהרי זה לכאורה בהמשך למ"ש לעיל. - אגב: דלא כמ"ש בס' 'פניני התניא' כרך ד (ע' 115) בפכ"ח: "בהמשך לזה [מפכ"ז] עוסק רבנו כאן במי שנופלות לו המחשבות הללו [שבפכ"ז] באמצע עבודתו בתורה ובתפלה" עכ"ל, וכ"ה שם בע' 117. וזה אינו, כי כאן המחשבות אינן 'רעות' אלא 'זרות']

אולם י"ל שכאן בא לרמז שזה לא מוגבל ל'רעות' בלבד אלא שהכוונה גם לתאוות לא רעות ואפילו לתאוות טובות [כגון לתרץ רמב"ם קשה באמצע התפלה], שכל אלו המה 'מחשבות זרות' [להתפלה] שמבלבלים את התפלה. וגם אפילו אם מיירי מהרהור שבעצם היא 'רעה' אין עיקר כוונת הקליפה שמתגברת ומתאמצת נגד הנפש האלקית לטמאו עם ה'רעה' שבו, כי אם כוונתו בעיקר לבלבל את התפלה עם ה'זרה' שבו [כמו במשל של הגוי הנ"ל].

והשתא כיון שההתמודדות והפתרון נגד מאמציו המתוגברות של הקליפה לבלבל ולהפיל מחשבות 'זרות' בכוונת המתפלל הוא כמ"ש רבנו הזקן: "שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה, כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו", וזה אפילו טרם שעולה ההרהור למחשבתו שבמוחו. וכנגד תגבור הקליפה וכו' המתפלל מגביר בכוונתו בתפלה. ע"ד מי שעוסק ומרוכז ומונח בלספור שטרות כסף למשל, שבאם ינסו לבלבלו בכל מיני מחשבות זרות [שכולם 'זרות' ומפריעות לספירת הכסף] הפתרון הוא להוסיף אומץ בכח כוונתו של ספירת הכסף,"שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולעשות עצמו כחרש לא ישמע". וגם אז אם הבלבול הוא ממחשבות רעות אינו מקיים את הלאו ד'לא תתורו' וגו' ואין נותנים לו שכר ע"ז כאלו עשה מצוה, כיון שלא כפה כאן היצר של המחשבות רעות, שע"ז נותנים את השכר. וזה בעצם דומה להך שמעיקרא לא בא לפניו דבר עבירה, דע"ז כמובן אין שום שכר [של קיום הלאו ד'לא תתורו', אבל מה שכפה את היצר הזה של רצונו לבלבל את התפלה שלו ע"ז בודאי שמקבל שכר, אבל לא את השכר של קיום הלאו ד'לא תתורו' כמובן].

משא"כ בפכ"ז מיירי שכופה את היצר של המחשבות רעות דוקא שע"ז נותנים השכר [של קיום הלאו ד'לא תתורו'], וכדאיתא בפי"ב: "שיקבל ברצון ח"ו הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל, אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון וכ"ש להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו", וכ"כ בפי"ג: "כך היצה"ר אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב ומהלב עולה למוח להרהר בו ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלהית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב מקום משכן היצר טוב והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב". - והיינו שיש ב' סוגי היסח הדעת: א) שמסיח דעתו ע"י דוחהו בשתי ידים לאחר שעלה הרהור הרע הזה מאליו מהלב למחשבתו שבמוח - וזה מה שנאמר בפכ"ז. ב) שמסיח דעתו עוד טרם ש'הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח', והיינו שאין אפילו אפשרות מעיקרא שיעלה ההרהור 'הרע' או 'הזרה' הזה מאליו מהלב למחשבתו שבמוח, כי הרי טרוד ומונח הוא בהמחשבה שעוסק בה [בתפלה או בכל דבר אחר], וא"כ כשמוסיף אומץ בכח כוונתואין שום מקום למחשבה אחרת שינסה לעלות אצלו, והיינו שעושה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו וכו' - וזה מה שנאמר בפכ"ח.

ברם לפי דעתו של הרב פ.ק. שאין הבדל בין פכ"ז לפכ"ח דבשניהם מקיים הלאו ד'לא תתורו' וגו' תמוה מדוע ב' הדברים והעצות של 'בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא' [שבפכ"ז] ושל 'בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' [שבפכ"ח] לא כותבם ביחד בפרק אחד יחדיו, והלא פתרון אחד הוא לשניהם, והיינו לדחות ולהתעלם מהמחשבה רעה לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש וכו', ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו וכו', שע"י כל זה אסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'.

וכמו שכותב כן בפרק כו (בנוגע לבעיה אחרת): "אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בת"ת או בתפלה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפי' לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במ"א" וכו' - עד"ז הו"ל להכליל ב' הפרקים [כז-כח] בפרק אחד, שהרי הפתרון לכאורה אחד הוא לשניהם והיינו לדחות ולהתעלם ממחשבות הרעות והזרות? - ומפליאה זו מתעלם הרב פ.ק. לחלוטין, משא"כ לפי דברינו הכל א"ש ולק"מ.