א. בתניא פרק ל"ז מאריך לבאר אופן בירור הנוגה לקדושה, היינו חפצים וכוחות שינקו חיותם מקליפת נוגה, התברר הטוב שבהם ועולה לקדושה - שעתה הכח או החפץ יונקים חיותם מצד הקדושה. ויש בזה כמה פרטים:

(א) חפץ שנעשה בו המצווה כגון "קלף התפילין ומזוזה וס"ת... הרי החיות שבו עולה ומתבטל ונכלל באור א"ס ב"ה". ומעתה ועד עולם הקלף יונק מקדושה תמורת זה שעד עתה ינק מקליפת נוגה. וע"י פעולה של עשיית מצווה הפחית את הקליפה בעולם, והגדיל את הקדושה בעולם.

(ב) "כח הנפש החיונית ... המקיים המצוה הוא מתלבש ג"כ בעשיה זו ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה" פשוט שאין הכוונה שמברר את כל כח הנפש מעתה ועד עולם כגון כח הדיבור שלמד או קרא שמע, אלא רק כח הדיבור של שעה זו שלמד או התפלל, שהרי אח"כ כח הדיבור יכול לדבר דב"ט וכו' או ח"ו היפך הקדושה.

ב. יוצא מכך שיש הבדל בין בירור חפץ המצוה, לבירור כח הנפש:

בירור כח הנפש הוא: שהחיות של נוגה עצמה שמחיה ברגע המצוה את כח הנפש מתברר לקדושה, אבל כח הנפש ממשיך לינוק מנוגה. וכל רגע ורגע יש לאדם את הבחירה. האם להעלות את החיות שמקבל מנוגע לקדושה ע"י עשיית מצוה, או להשתמש בו לעניני רשות והחיות תשאר בדרגת נוגה או ח"ו להורידה לג' קליפות הטמאות ע"י עשיית חטא ח"ו ע"י הכח.

משא"כ בבירור החפץ של מצוה הרי הקלף של ס"ת יצא לגמרי מרשות הנוגה. ולא יונק ממנה יותר, ועבר לרשות הקדושה. ומעתה יונק רק מצד הקדושה. וכהל' בתניא "בדבר שהיה (ל' עבר) תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה... ועכשיו ... הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור א"ס ב"ה".

וכן הוא ג"כ בכל דבר שהוא חד פעמי ואין לו קיום לאחר הפעולה הנעשית בו כגון: "מאכל ומשקה, שהחיות שקיבל מנוגה עולה לקדושה, ואין לו שייכות יותר לנוגה כי לא ממשיך להתקיים ואינו זקוק לחיות לקיומו יותר, משא"כ דבר ששימושו הוא תדיר הרי ממשיך לקבל חיות מהנוגה, כגון "דירה וכל כלי תשמישו" וכל פעם שזה משמש לקדושה הרי החיות עולה, אבל עדיין לא הפך לינוק רק מצד הקדושה, כי יכול מדי יום ומדי שעה לשמש לעניני רשות או ח"ו אפי' לצד הלעו"ז.

ג. היוצא מכל הנ"ל שכשאדם מניח תפילין הרי בהתפילין עצמם לא פועל שום בירור, רק בפעם הראשונה, שהרי הוא כבר יונק רק מקדושה ואין כאן שום בירור*. והבירור הנעשה הוא רק בכח הנפש ובאכילתו ושתייתו שבכוחם לומד ומתפלל, וכן צריך לומר על בירור הגוף שכשמקיים מצוה ע"י אבר מסויים הרי חיות הנוגה שממנה חי הגוף עולה ומתברר ע"י מעשה המצוה, אבל הגוף ממשיך לינוק מהנוגה שהרי אחר שעשה מצוה באיבר מסויים יכול אח"כ לעשות איתו דבר הרשות או ח"ו חטא. דנפשו הבהמית וגופו של יהודי מקבלים חיותם מאה ועשרים שנה מהנוגה יום יום ושעה שעה, וכשמקיים מצוה או לומד. הרי החיות - של נקודת הזמן של קיום המצוה או הלימוד - שמנוגה עבר לקדושה. אבל לא החיות של הזמן שכבר אינו מקיים המצוה.

ד. לפי"ז צ"ל מה שנא' אצל אברהם אבינו ע"ה "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך" (בראשית כ"ד ב' ג') ומבאר רש"י "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ס"ת, או מזוזה, או תפילין. והמילה היתה המצוה ראשונה לו... ונטלה".

ולפי המבואר לעיל הרי חפץ של מצוה הוא ממש קדושה כי יונק מהקדושה ע"י עשייתו לחפץ של מצוה, לעומת קיום מצוה ע"י הגוף או אפי' קיום מצוה בגוף כמו מילה, לא הופך את האבר לקדושה, שהרי אפשר להשתמש בו לדברי הרשות. וגם לחטא ח"ו. ובפרט בהמילה שריבוי מצוות ל"ת תלויים בו.

ה. ואפשר לתרץ לכאורה שיש הבדל בין גופו של סתם יהודי לגופם של האבות והצדיקים, כמ"ש בתניא פרק כ"ג (עמוד 56) "האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם", היינו, שאמנם גם גופם מקבל חיות מהנוגה (וראיה לזה מתניא פרק א' (עמוד 10) "דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות... שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וס"א ... כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה". היינו, שגם צדיק בזמן היותו צדיק נפשו הבהמית היא מהנוגה).

אלא, שאצל כל יהודי כשהחיות מחיה את הגוף והוא כבר בתוך הגוף היא עדיין נשארת נוגה עד שעושה המצוה, ורוב היום אינו במצוה א"כ נשארת חיותו מנוגה.

משא"כ אצל האבות שהיו בתכלית הביטול כל היום, וכל רגע במשך קיומם, וכהל' בתניא הנ"ל "כל ימיהם", הרי כל רגע ורגע שכל גופם קיבל חיות מנוגה מיד נהפך לקדושה כל החיות, וא"כ כל גופם הוא דומה ממש לחפץ של מצוה וקדושה. וזה שאמר דווקא "תחת ירכי" הוא כי המילה היא דבר שנצטווה עליה, ועוד - כמו שאומר רש"י שם - שבאה לו ע"י צער והיתה חביבה עליו, לכן החשיב אותה יותר מכל גופו.