תושב השכונה
א
בתניא אגרת התשובה פי"א: "וכמו שאנו מברכין בכל תפילת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו".
וי"ל שנקודה זו שחיוב על כל מתפלל להיות בטוח שתפלתו נתקבלה, ונמחלו לו כל עוונותיו מצינו בליקוטים שנדפסו בסוף "ספר מהרי"ל" - למהר"י סגל - רבן של כל מנהגי אשכנז וכו'.
והוא מבסס נקודה זו עפ"י מ"ש בגמרא (יומא נג, ב) שאחרי שגומר תפילת שמו"ע יפסע ג' פסיעות לאחוריו, ויחכה קצת ורק אח"כ יכול לחזור למקומו. והממהר לחזור - דומה לכלב ששב על קיאו.
ואמר המהרי"ל שנפלה מחלוקת בין ההמון ליישב המשל הזה. ומתרץ דאיתא בכמה דוכתי', שמי ששב מחטאו יהא נדמה לו כאילו לא חטא מעולם. (כמ"ש באגה"ת פ"ב).
ויהא בטוח במחילה גמורה ולא יחשוב אולי לא נתכפרו עוונותיו (כלשון אדה"ז בפרק י"א: ובצירוף עוד האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית')
ויגמור בדעתו שלא לחזור לחטוא לעולם. (כמ"ש באגה"ת פ"א דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית')
והשתא כשאדם סיים תפלתו ופסע לאחוריו ישאר עומד שם וידמה אל לבו שתפלתו נתקבל ונתכפר ונפטר מכל וכל. ואם חוזר מיד נראה כאילו ממהר לבקש ולהתפלל על שיחזור לחטוא עוד, משל לכלב דכבר קץ ומאס במאכל שבמעיו עד שהקיאו, ושוב חזר עליהם ומתוקים לו כדבש (ו)אוכלם.
ב
בתניא שם ממשיך: "ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל".
ובשיחת כ"ק אדמו"ר (נעתק במ"מ, ליקוט פירושים, ושינויי נוסחאות ע' תיב) מסביר שלכאורה למה לא באה הגאולה מיד אחרי הברכה לפני שמספיקים לחטוא?
ומבאר שאין הכוונה שמשיח צריך לבוא מיד, אלא שאז (אם לא שחוזרים וחוטאים) הי' צריך להתחיל הסדר של הגאולה. היינו שאליהו הנביא צריך לבוא יום אחד (או ג' ימים) קודם לבשר את הגאולה וכו'. ועד אז כבר מספיקים לחטוא ולכן משיח עדיין לא בא.
ולכאורה הקושיא אינה מובנת,
ובהקדים - הרי בפשטות הכוונה במ"ש בתניא "ואילו לא היינו חוטאים וכו'", היא לתרץ למה הגאולה לא באה אחרי שברכנו בשם ומלכות "גואל ישראל"?
ומבאר, כי למרות שישנו מחילה גמורה אחרי ברכת סלח לנו, ומברכין גואל ישראל מ"מ עדיין נשאר ענין החטא כי אנו חוזרים וחוטאים.
והרי פשוט וברור שישנם כו"כ מישראל בכל דור ודור ובכל עת ורגע שמצד זכויותיהם והעדר מציאות החטא אצלם ראוי משיח לבוא, ומיד. ולאו דווקא מצד זה שהתפללו "גואל ישראל". ולמה מתעכבת הגאולה כ"כ הרבה זמן. וכלשון אדה"ז בלקו"ת מטות (פה, ד) "וא"כ למה עכשיו אריכות הגלות שבית המקדש חרב יותר מי"ז מאות שנה"!
והתירוץ הוא לכאורה, היות ובשאר בני ישראל חסר עדיין שלימות זו, ולכן משיח טרם בא. ע"ד משארז"ל אילו היו בנ"י משמרין השבת (אחת או שתים - ראה התיווך בזה בלקו"ת בהר מא, א). מיד נגאלין. שהכוונה בפשטות היא לכל ישראל. כי בל ימלט שבמשך כל הדורות לא הי' אחד ששמר שבת א' או ב' כהלכתו.
וא"כ אפי' נאמר שאיש זה התפלל ונמחלו לו כל עוונותיו ולגביו - משיח (ולא רק אליהו) יכול לבוא ומיד, אבל לפועל ישנם כאלו שטרם התפללו או שכבר עבר זמן מה מתפלתם, ולגבם אין הזמן מוכשר. ובפרט שבנ"י מפוזרים בכל קצווי תבל ובזמנים ושעות אחרים וכו'.
ולכן עדיין בן דוד לא בא מיד אחרי תפילת שמו"ע של זה היחיד. אפילו עוד לפני שיחיד זה הספיק לחטוא.
וזהו כוונת אדה"ז לכאורה, "ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים מיד (הכוונה לכל ישראל) היינו נגאלין מיד". כלומר, זה שלא בא אחרי תפילת כל ישראל, זהו מפני שלדאבונינו מאז החורבן לא הי' זמן אחד שכל בני ישראל הם בלי חטא - כי לכל אחד ישנו הנסיון של חטא לאחרי התפילה. ולא כולם מתפללין בשעה אחת. ומשום זה מתעכבת הגאולה.
ולפי"ז מהו ההכרח שכוונת אדה"ז היא לא למשיח עצמו כ"א לתהליך וסדר הגאולה?
ולכאורה השאלה והתירוץ מתאים יותר בנוגע לבקשת צרכיו הפרטיים.
ולמשל - איכר שלא ירדו לו גשמים על שדהו הנמצא שלא בסביבות שדות של אחרים - כך שאין כאן עירוב של זכיות וכו' של אחרים. ומתפלל בשמו"ע מברך השנים. ומסיים ברוך אתה ה' מברך השנים. הנה לפי מ"ש אדה"ז שהיות ובירך בשם ומלכות הרי בלי שום ספק הוא שהשמים יפתחו וירדו גשמים על שדהו מיד! וזה שלא בא הגשם לפועל הוא מפני שחטא אח"ז.
וע"ז יש להקשות מ"ש כ"ק אדמו"ר - למה לא בא הגשם מיד אחרי הברכה עוד לפני שמספיק לחטוא?
והתירוץ ג"כ מתאים - היות שירידת גשם בדרך הטבע היא תהליך ארוך (כמבואר בריש מס' תענית) ולכן עד שירד הגשם מספיקים לחטוא ושוב נעצר הגשם.
משא"כ בדבר שתלוי ברבים - כמו הגאולה, י"ל בפשטות. שאה"נ, היחיד אכן פעל בתפילתו כפרה על עצמו, וראוי הוא לגאולה, אבל טרם נפעל תשובה וכפרה כללית לכל בנ"י וממילא נתעכבת הגאולה.
ויש ליישב. ומסיימים בטוב.
נחלת הר חב"ד, אה"ק
בתהלים 'יהל אור' לכ"ק אדמו"ר הצמח צדק נ"ע עה"פ (קל, ד) "כי עמך הסליחה למען תורא" הקשה: "לכאו' אינו מובן דנותן טעם לשיסלח כדי שיראו ממנו, והרי הסברא נותנת להיפך, שאם יתנהג הכל במדת הרחמים להרבות לסלוח לא יתייראו כל כך מלחטוא? דהגם שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, מ"מ נהי שלא יאמר אחטא ואשוב, עכ"פ לא יהי' היראה גדולה כל כך על החטא"? וכו', עכ"ל ע"ש. - וכ"ה בספר המאמרים תש"ט ד"ה כי עמך הסליחה וכו', ע"ש.
והנראה בזה לבאר עפמ"ש אאזמו"ר הי"ד [בעל 'משנה שכיר'] בספר 'כור השואה' חלק א' [ירושלים, תשנ"ה] פ"ז (ע' 127 ואילך) לבאר: "במדרש תנחומא מובא ברש"י: "אתם נצבים" [דברים כט, ט] כיון ששמעו ישראל הני קללות נתכרכמו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו, אמר להם משה: הן הן המקיימים אתכם. ונראה לי לבאר דבריו, מפני מה התייראו ישראל, ומהי תשובת משה והנחמה שניחמם.
הנה הר"ן בדרשותיו (דרוש י') ביאר ההבדל בין אב המכה את בנו לאדון שמכה את עבדו.. ויש בזה שני חילוקים, כי אב המכה את בנו, שם לנגד עיניו שני דברים: א. שלא יכה אותו כפי חטאו הגדול (לשון הר"ן: "לא יכנו בשבט כדי רשעותו, ולעולם יהי' העונש פחות מהדבר אשר זדה עליו"), ב. בעת שירגיש אצלו איזה הטבה, יפסיק בהכאותיו ולא יכנו עוד, משא"כ גבי עבד שהוכה ע"י אדונו, האדון יכה אותו כפי החטא שחטא נגדו, וגם לא יפסיק להכותו עד שיקבל עונשו הראוי לו.
ההבדל בין שני המכים... האב המכה את בנו, אינו מכהו בדרך עונש מפני שרוצה להענישו עבור חטאו, רק הוא מלמד להועיל לו בחייו באיזה דרך ילך.. ע"כ אינו מכהו כפי עונשו הראוי לו אשר לא יוכל לסבול ושאת, רק כפי כוחו ולא לפי חטאו כדי שלא יוזק, וגם כשיראה בו אות לטובה, יפסיק לגמרי מלהכותו עוד, כי כבר הגיע האב לתכלית הנרצה.
אבל האדון המכה . . מכהו כפי החטא ואינו מביט על כוחו שתש מלסבול גודל ההכאות האלו, וגם לא מהני לו איזה אות שיגלה לו שמכאן ולהבא יטיב מעשהו, כי האדון רוצה דוקא בעונש המגיע לו . . ע"כ תו"ד רבנו הר"ן בדרשות, בתוספת ביאור משלי.
וזהו הפשט בדברי רש"י הנ"ל, כיון ששמעו ישראל את כל הקללות הנ"ל ונתכרכמו פניהם ואמרו, מי יכול לעמוד באלו, היינו שאין להם כח לסבול כ"כ עונשים מרובים. השיב להם משה, מה אתם סבורים שהשי"ת רוצה להכעיס אתכם ולייסרכם ביסורים . . כפי חטאיכם, לא כן הוא, כי הן הן המקיימים אתכם, היינו שהשי"ת רוצה ביסורים הללו להבטיח לכם קיום בעולם . . כאשר ייסר איש את בנו, כן ה"א מייסרכם . . שאינו מכה כפי החטא, וגם בעת שיראה אצלינו אותות הטבה שהיטבנו מעשינו, יפסיק לגמרי לייסרנו . . כנ"ל בביאור דברי רש"י הללו". עכ"ל אא"ז הי"ד.
והנה לפי"ז נראה לבאר בכוונת הפסוק בתהלים שם (קל, ג): "אם עונות תשמור י-ה ה' מי יעמוד", שאם הקב"ה רוצה להתייחס להעונות בעצם, וכמו האדון שמעניש את עבדו, והיינו שה"חפצא" של העונות קובעות כאן, אזי באמת "ה' מי יעמוד", שאי אפשר לעמוד בעונש כזה, אבל "כי עמך הסליחה" שאם הקב"ה מתייחס לעונות כמו אב שמעניש את בנו, והיינו לה"גברא" שעבר על העונות, אזי "למען תורא", כלומר: שאם העונש יהי' על עצם החטא, אז לא יפחדו ממנו יותר, כי כשחטא האדם כבר נואש מן הסליחה ויחשוב בעצמו שמאחר שלא תועיל תשובה מחמת כובד העונש שלא יוכל לסבול טוב לו שימלא לו חפצו, ונמצא שהבטחתם בסליחה הוא סיבה שתורא, כי ה"סליחה" קובע כאן ולא עצם העונות.
ולפי"ז מיושב מה שהקשה ב'יהל אור' הנ"ל, כי זה בא בהמשך להפסוק שלפנ"ז: "אם עונות תשמור" וגו' אזי נואש מן הסליחה מפני שלא יוכל לסבול כובד העונש כמו גבי אדון ועבד, ואזי משיג ההיפך מ"תורא", - אבל "כי עמך הסליחה" שמטרת העונש הוא "הסליחה" כמו גבי אב ובן הנ"ל, אזי באמת "תורא", כי גם מדת הסליחה מקבל עונש - כמו שאמר משה - עד שעושה תשובה, וא"כ אין חשש שלא יתיירא מלחטאו, וא"ש מאד ולק"מ.
ועפי"ז יש להמתיק מה שנאמר "אם עונות תשמור י-ה", שהכוונה בזה שגם אם הטיבו מעשיהם ועשו תשובה, שגבי אב ובן הרי מפסיק לגמרי להכותו וכו', כי זה תכלית הנרצה וכו', - ואם בכל זאת "תשמור" את העון כמו גבי אדון ועבד הנ"ל - "ה' מי יעמוד" - "מי יוכל לעמוד באלו". ולכן נאמר "תשמור" ולא "לא תסלח", [שלכאו' עדיף לומר "לא תסלח" על משקל הפסוק שלאחריו "כי עמך הסליחה" וכו'] (משא"כ לפמ"ש בפי' המאירי והאבע"ז על תהלים שם הי' עדיף שיאמר "לא תסלח" ודו"ק), ודלא כמש"כ בפי' אבן יחייא שם. (ועל המאירי הנ"ל יקשה גם קושיית הצ"צ ב'יהל אור' הנ"ל, משא"כ לדברינו שניהם מקבלים עונשים, רק ההבדל הוא באופן וצורת העונש, כנ"ל). ועי' ב'יהל אור' שם אות ב שמביא גם מגמ' חגיגה וגיטין, ומשל אדה"ז ע"ז, ע"ש. ומשמע שכן מתורץ לפי האבע"ז.
ב'יהל אור' שם כתב רבנו הצמח צדק: "וזהו אם עונות תשמור י-ה, ר"ל מבחי' י"ה לבד שזהו אין השם שלם, לא נמשך הסליחה, אלא כי עמך היינו בשם שלם ששם הוא מדת רחמים גמורים", עכ"ל.
וי"ל דגם גבי אין השם שלם נמשך סליחה, אלא שהוא כמו אדון ועבד (שבעצם בעומד אין זה סליחה, אלא עונש עד גמירא) ו"עמך הסליחה" שהשם שלם, הכוונה לאב ובן הנ"ל.
וזהו שכתב רש"י שם "לא נתת רשות לשליח לסלוח כמו שנאמר (שמות כג) כי לא ישא לפשעכם". ועי' במצו"ד שכתב: ולא מסרת סליחת העון לאחד מהמלאכים כמ"ש לא ישא לפשעכם" עכ"ל. - ונראה לומר לפי הנ"ל, כי השליח ימצה את הדין עד תום כמו גבי אדון ועבד, משא"כ "כי עמך הסליחה", הקב"ה בעצמו, (ע"ד, "כי עמך מקור חיים" וגו' כידוע בחסידות) הרי זה כמו אב ובן, כמ"ש בנים אתם לה"א, (עי' תניא פ"ב) לכן לא ימצה את הדין לגמרי עד תום.
ברם רש"י והמצו"ד אינם לומדים כך, וכמ"ש המצו"ד בהמשך: למען תורא "כי אם מסר הסליחה אל המלאך היה נפתה לב האדם לומר המלאך יתפייס לנו הואיל ולא לו חטאנו וישא את העון והיה ממעט ביראת המקום" עכ"ל המצו"ד (וי"ל שזה גם כוונת רש"י בקיצור לשונו שם ע"ש), ועי' ב'יהל אור' שם אות ג' שמביא דברי רש"י לתירוץ על הקושיא הנ"ל וז"ל: "וא"כ זהו טעם כפשוטו דפי' כי עמך הסליחה שהיא מעוכבת מעט שאין רשות לשום שליח עלי' כי אם עד שיפעול רצון מהקב"ה בכבודו ובעצמו, וע"כ יומשך היראה, ודברי רש"י הם מבוארים בילקוט" עכ"ל. - וזה שונה מהמצו"ד הנ"ל.
Download PDF