בהערות וביאורים גליון תתכ"ו נדפסו איזה הערות של א' מידידיי מירושלים עיה"ק, ונציין כאן קצת ע"ז:

קונטרס "והיה ביום ההוא"

א) בתחילה הוא כותב אודות צילום של "פתח דבר" מוגה ע"י רבינו, למאמר ד"ה "והיה ביום ההוא" מאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (המאמר נאמר לאחרי השואה, ונדפס בסה"מ אידיש ע' 78 ואילך), ה"פתח דבר" הוא מן חודש אלול תשכ"ח.

וכותב המעיר: "כמדומני שבפועל לא נתפרסם קונטרס זה, או מפני שלא נדפס כלל או שנדפס והרבי ציוה לגנזו (כמדומני שכך שמעתי באותם ימים)". ע"כ.

ולא היא, המאמר כן נדפס וי"ל אז בשנת תשכ"ח בקונטרס בפ"ע. וגם נשאר למזכרת אצל אספנים. הסיבה שכותב ההערה לא ראהו זהו כנראה מכיון שהוא קונטרס קטן הכמות ונדפס בפורמט קטן (אורכו ורוחבו הוא ע"ד הגודל של קובצי ה"לקוטי דיבורים") וכולל רק איזה עמודים. וכיון דזוטר אירכס (עי' ב"ב י"ד ע"ב).

הדפסת המאמר אז הי' בקשר להתעוררות שלאחרי מלחמת ששת הימים. התעוררות זו דיבר עלי' רבינו בשיחת שמח"ת תשכ"כ ועוד שהו"ע "שופר גדול", וגם מרבינו היו אז מאמרים בהתחלה זו (ראה סה"מ מלוקט ח"ו בתחילתו).

ומ"ש המעיר שאפשר נדפס הקונטרס אבל הרבי ציוה לגנזו, זהו דבר שאינו מסתבר וא"א לומר כן אלא אם כן ידוע ממקורות ברורים. וגם כי הלא המאמר נדפס בשלימות ועם הקדשה ונשאר למזכרת כו'.

[בהמאמר שם מדובר אודות ערב הגאולה שהשי"ת "וועט אויפשטורמען" את כל העולם ושתתעורר נקודת היהדות גם אצל הרחוקים. ומבאר שם בדרגת אובדים ונדחים וגם על חבלי משיח כו'. יעו"ש באריכות.

אגרת רבינו אל עוסק בצרכי ציבור

עוד מעיר שם, על מכתב רבינו שנדפס מעזבונו של הר"נ מינדל ע"ה, שכ' שם: "...ואף שהיותו עוסק בצרכי ציבור אינו מסייע ללימוד תורה ולעלי' בה, הרי מחובתו וזכותו של כל אחד ואחד מישראל להתגבר על קושיים..." עכ"ל.

וכותב המעיר: ולכאורה קביעה זו עומדת בסתירה לשיטתו של רבינו זי"ע החוזרת באגרותיו עשרות רבות של פעמים, שהעיסוק בצדקה גשמית או רוחנית אינו מפריע ללימוד התורה, ואדרבה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה ואלף פעמים כפשוטו וכו'. [ומצטט שם לדוגמא מאג"ק ח"ט ע' צט]. ומוסיף: "ואין לומר דבנדו"ד אין מדובר בעסקנות בחינוך על טהרת הקודש וכדומה, שהרי עכ"פ זו עסקנות בסיוע וסעד לילדים נזקקים, ולא גרעא מצדקה גשמית שעלי' אומר אדה"ז בתו"א בפירוש שנעשים מוחו ולבו זכים וכו'".

[וכתב בזה גם ידידינו הר"ר ברוך שי' אבערלאנדער (בגליון הקודם) מענין לשון הבבלי וירושלמי אם תורתן משתמרת או תורתן מתברכת].

"נעשים מוחו ולבו זכים כו'"

ובמח"כ נפלאתי בזה, מה שייך דברי התו"א והשיחות קודש בענין נעשים מוחו ולבו זכים לאגרת פרטית זו. וז"ל בתו"א שם (א, ב) אחרי שמביא בענין אלף אורות של משה רבינו: וכך הוא בכל ישראל ע"י שמתקן מעשיו שהם בכח המעשה בעשי' גשמיית בבחי' רגלים נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, והנה להיות הדום לבחינת רגל שהוא בחינת כנסת ישראל דהיינו להגביהה ולהעלותה ממטה למעלה הוא ע"י בחי' הארץ שהם מצות מעשיות וכללותן היא הצדקה.

ומזה מביא רבינו בשיחות ואגרות קודש, אשר אדם הלומד תורה ועוסק בעבודת ה' וכיו"ב, ובכל זאת הוא מפסיק מלימודו ועבודתו ויוצא לרחובה של עיר בכדי להתעסק ולהקים את סוכת דוד הנופלת נשמות ישראל שנפלו כו' להחזירם בתשובה ולהביאם לקיום מצות מעשיות. הנה עוסקים האלו הם בכלל דברי אדה"ז שהמתקן מעשיו בבחינת רגליים ובחינת צדקה שנעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, ואלף פעמים כפשוטו כו'.

אולם מה שייך כ"ז לאדם מסויים שעובד במשרד ממשלתי (איזה משרד ואיזה ממשלה שתהי') לומר עליו דרגות גבוהות אלו רק בגלל שהוא עובד במשרד של סעד. ולפי גישה זו הנה כל בנ"י הם בגדר "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה" כי הלא רובם עבודתם היא בדברים שיש בהם איזה תועלת לרבים ולישוב העולם (ובודאי רובם למדו בצעירותם איזה ענין הקשור לתורה). וגם נדון בזה גדר העוסק במצוה פטור מן המצוה מכיון שהוא עובד במשרד ממשלתי או סעד או כיו"ב שהו"ע של צדקה כו' אתמהה. (ועי' רמ"א ונו"כ הל' שבת סו"ס רמ"ח).

ובפרט כאן הלא בלשון המכתב המצוטט גופא מפורש אשר מדובר במי שלמד פעם תורה אך כעת אין לו עלי' בתורה. (עיי"ש בל' האגרת כמובא לעיל. וכשאין עלי' אז יש ירידה כידוע גם מאדה"ז ע"פ מי יעלה בהר ה').

והאמת אגיד, שלא בדקתי עתה בשיחות ואגרות קודש ביחס לאיזה דברים מובא בכל פעם ענין "נעשה מוחו ולבו זכים", אבל אין צורך לבדוק כי ברור שאין ענין זה שייך לתוכן אגרת זו.

עוסק במצוה פטור כו' - במצות צדקה

במה שנקטנו לעיל דוגמא של עוסק במצוה פטור מן המצוה, יכול להיות שאין זה מכוון כי בלא"ה במצות צדקה לא שייך כ"כ ענין עוסק במצוה שהיא מצוה תמידית כו' (וע"ד האמור בגמ' לגבי פרוטה דרב יוסף שהיא מילתא דלא שכיחא). ובכל אופן צריך לברר זה.

אבל העיקר הוא כי יש דרגות רבות בקיום המצות (ורק לעת"ל יהי' כמצות רצוניך) וע"ד מ"ש הרמב"ם כמה דרגות בנותני צדקה. ולא כל עוסק או עובד בדבר טוב מגיע מיד לדרגה הכי נעלית. ובפרט ענין נעשה מוחו ולבו זכים ששייך רק בהעוסקים בתורה כו'.

לשון "אלף פעמים ככה"

עוד כותב שם בהערות: ולהעיר, שבמקום אחר מתבטא אדמו"ר על דברי התו"א הללו שהם "לשונו הזהב של רבנו הזקן, מדוייק בכל התיבות ואותיות" (אגרות קודש חי"ג ע' סב). והוא פלא. עכ"ל בהערות.

ידידי הכותב אינו מפרש מה יש כאן פלא. ואולי ר"ל כי הלא אדה"ז לא כתב בעצמו את הדרושים שבתו"א, רק המהרי"ל אחיו של אדה"ז כתבם שהוא הי' הרושם והמניח את דרושיו של אדה"ז (ורק במקומות ספורים בתו"א יש לשון אדה"ז נ"ע עצמו). ואילו כאן באג' כותב שהוא לשון אדה"ז.

אבל פשוט כי הלא באוה"ת (ובכמה דרושי אדמו"ר מהר"ש) מדייק ומבאר את הלשון כאן "אלף פעמים ככה", ומדייק ומבאר בתיבות "אלף פעמים" ובתיבות "ככה" (ההבדל בין ג' הלשונות זה כה וככה ע"ש באריכות). והלא הצ"צ והמהר"ש לא באו לבאר לשונו של המניח המהרי"ל וכיו"ב, ואין זאת אלא שזהו לשונו של רבינו הזקן בעצמו. (וצע"ק בסה"מ תקס"ה ח"ב ע' תשיא, שם הוא הנחת כ"ק אדהאמ"צ של מאמר זה).

ואגב, חיפשתי במפתחות וכו' לשון "אלף פעמים ככה", ולא נמצאו מקבילות בלשונות חז"ל. וכנראה זהו ביטוי אדה"ז כאן ואפשר נמצא גם בראשונים וכיו"ב.

ביאורי רבותינו נשיאינו

נציין כאן קצת באופן כללי איזה מקומות שמביא את התו"א בענין מוחו ולבו זכים כו':

בלקו"ת שלח לז, א: ועמ"ש ע"פ והארץ הדום רגלי ע"י שמתקן מעשיו כו' נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה ע"ש והיינו לפי שעי"ז ממשיכים ממקור הח"ע ופנימיותה כו'.

באוה"ת בראשית (כרך ו') תתרכו, ב (ולפני"ז נדפס בלקו"ת לג"פ), יש אריכות של שני עמודים לערך על לשון זה, ובין הדברים שם שזהו ע"ד אלף אורות דמשה ע"י נש"י שהם בחי' רגל, גם מאריך שם בהמשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו, ובענין אלף נכנסים למקרא. ושם: שבא לכלל שרי אלפי' שמאלף יוצא אחד להוראה ולכן כשנתמנה להורות כו' שהגיע לשלימות ונמצא כי ע"י מעשה [הלכה למעשה] נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים כו' כשמעשיו מרובים עד שבא להארת האצי' כו'.

ובאוה"ת מסעי ע' א'שסד, מקשר ג"כ לשון התו"א זה עם מעשיו מרובין מחכמתו, ומאריך ג"כ ע"פ בשתים יכסה פניו שהם תושב"כ ותושבע"פ ובשתים יכסה רגליו מעשה המצות מ"ע ומל"ת ובשתים יעופף הוא אהוי"ר דבלא דו"ר לא פרחין לעילא כו'.

והובא עוד (עם ביאור) גם במאמרי אדמו"ר מהר"ש, בסה"מ תרכ"ז ע' סח. תרל"ב. תרל"ד ע' קמ. תרל"ח ע' רלב ואילך וע' תמא ואילך (שם הוא מקביל להאוה"ת בראשית, וכמדומה ביתר אריכות). תער"ב ח"ב ע' תשט וע' א'קפח.

בסה"מ תרע"ו ע' קמד: וכמ"ש בתו"א בתחלתו ד"ה שמים כסאי שע"י מעשה המצות דוקא נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, וענין שמוחו ולבו זכים היינו מזיכוך האותיות להיות כלים אל האור כו'.

ובסה"מ תש"ח ע' 269: והעיקר הוא עסק התורה גם עם זולתו שזהו"ע צדקה וגמ"ח בנפשו שעי"ז נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה. ועד"ז באריכות יותר בסה"מ תרפ"ט ע' 99.

ענין זה הובא פעמים רבות בשיחות ואגרות קודש, וקשה לציינם כאן (מצד הריבוי) וצריך ע"ז ליקוט מיוחד.

בד"ה 'תקעו' - לקו"ת דרושי ר"ה נד, א איתא: "כי הנה במצות לא תעשה, שאם עבר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד וכו', כמו ששנינו בפרקי אבות מאחר וישוב אל ה' וירחמהו מעורר רחמים רבים למעלה . . וכתיב אם רחץ ה' כו' שעי"ז אומרים מחה והעבר פשעינו כו', שעי"ז הוא מוחה ומעביר הפשע והקטיגור, וכמאמר והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר כו'". כלומר, בעשיית עבירה נברא קטיגור, והתשובה גורמת להשמדתו של אותו קטיגור "מוחה ומעביר הפשע והקטיגור".

ניתן להצביע על מקור לדבריו אלו בשל"ה הק' עה"פ עקב ט, כא:"ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו". ולכאורה קשה, איך אפשר לשרוף החטא שאין בו ממש? ואם קאי על העגל, היה לו לומר בקצרה ואת העגל אשר עשיתם. כבר הארכתי במ"א כי כל מצוה שאדם עושה נעשה ממנו מלאך, מן המצוה - מלאך קדוש. מן העבירה - מלאך משחית. הרי שהמצוה והעבירה ישנה בפועל עומד, ובע"ת צריך לראות שיתבטל המלאך המשחית העומד. וזהו ואת חטאתכם אשר עשיתם לקחתי ג"כ ושרפתיו, עכ"ל. [וראה מעין זה באוה"ח הק' עה"פ: "רמז שבמעשהו בעגל פעל ג"כ בבחינת החטא ושרף כח הרע שנעשה ממעשיהם כו'"] ויל"ע עוד במקומות שנסמנו בס' מגד"ע (מונדשיין) עמ' תעט-תפ הערות 4-7).

בתניא בסוף פ"א מביא מה דאיתא בגמרא (בבא בתרא י, ב) על פסוק: "וחסד לאומים חטאת" - "שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו'".

וי"ל בדיוק הלשון חטאת ע"פ המובא בלקו"ש כרך ל' עמ' 61 דאברהם אבינו שהצטיין מאוד במידת החסד הנחיל מדה זו לזרעו אחריו. כנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (וירא יח, יט), גמ"ח היא אחד מג' הסימנים של עם ישראל. וכהלשון בגמ' (יבמות עט, א) "שלשה סימנים יש באומה זו - הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים".

הביטוי "סימנים" משמעותו סימן הכר לדבר אחר, לתכונה עיקרית ומהותית הקיימת בעם ישראל, והיא תכונת ההתבטלות של יהודי בעצם מהותו כלפי הקב"ה. וכפי שאמר אברהם אבינו "אנכי עפר ואפר" (וירא יח, כז).

מכח אותה התבטלות נובעות התכונות שהן "הסימנים" שלה: היהודי הוא ביישן, רחמן וגומל חסדים. בושה - היא טבע הנפש, רחמנות - רגש בלב, וגמ"ח - מעשה החסד בפועל. הבושה מבטאת את נקודת ההתבטלות בגלוי, ולכן הבושה - הסימן הראשון - גורמת ליהודי להיות רחמן, ומידת הרחמנות מניעה אותו לפעול בגמ"ח.

בנקודה זו, טמון יחודו של עם ישראל לעומת העמים האחרים. גם בני אומות העולם גומלים חסדים ועושים חסד, אך אצלם אין הדבר נובע מהתבטלות אלא להיפך מגאוה. וכמאחז"ל "כל צדקה וחסד שאו"ה עושין - אינן אלא להתייהר כו'" (ב"ב י, ב). הגאוה מעוררת לפעמים את האדם לרגשות של רחמנות, הואיל והוא עצמו גדול ומרומם - הוא רואה בזולת איש נחות הזקוק לרחמים. ובפעולה זאת של החסד, הוא משרת את תחושת הגדלות שבו המביאה הנאה לנותן.

אולם, החסד שיהודי עושה נובע לא מרגש גאוה כלפי הזולת, אלא מרגש התבטלות כלפי הקב"ה, מכיון שאינו מרגיש את מציאותו העצמית. יהודי יודע שעצם העובדה שחברו עני, והוא עשיר, הרי"ז כדי לזכותו במצוות הצדקה, שאל"כ, מדוע הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל, יצר מציאות של עשיר ועני. אין זאת אלא שהקב"ה שרוצה שפרנסתו של חבירו תגיע על ידי שייתן לו צדקה ויגמול עמו חסד. והכרה זו גורמת לו בושה גדולה, שכן כדי שהוא יוכל לזכות במתן צדקה,צריך חברו לסבול עוני ומחסור?! וכך דווקא מתוך הרחמים על חבירו העני הוא מגיע לידי בושה גדולה ולהתבטלות פנימית ועמוקה. ע"כ.

יוצא מהנ"ל, שההבדל בין חסד של קדושה שהנתינה היא מידו של הקב"ה הזן ומפרנס לכל, לבין חסד דקליפה, שהנתינה היא של האדם הנותן.

לפי"ז יובן דיוק הלשון חסד לאומים "חטאת" המורה על חסר וכהלשון "אני ושלמה בני חטאים" (מלכים א, א) כי בשעה שאדם נותן משלו הרי מחסיר הוא מרכושו המוגבל של הנותן. משא"כ בנתינת צדקה של יהודי, הרי הנתינה היא מידו של הקב"ה הזן ומפרנס לכל, ונתינה זו היא מכח הא"ס, ואזי "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי יא, כו)1.