בלקו"ת פ' מטות (פד, ב): וצריך להבין מהו ענין הנדר לאסור על נפשה דברים המותרים, והרי יש לומר דייך במה שאסרה לך תורה כמ"ש בשמונה פרקים להרמב"ם פ"ד בשם הירושלמי פ"ט דנדרים. אך הנה אין חילוק בין היתר לאיסור, רק שההיתר יכול להעלות לה', אך כל זמן שאינו מעלהו הוא מכסה ומסתיר גם כן, וזהו ענין נדרים סייג לפרישות, דהיינו קדש עצמך במותר לך, מפני שרואה שלא יוכל להעלות הדבר ויוריד הדבר לגשמיות וממילא נמשך גם האדם אחריו לגשמיות כו'. אבל ואם היו תהי' לאיש כו' שמקבלת טפת חכמה עילאה שהיא התורה שהיא חכמתו ית' ואורייתא היכלא עילאה דקוב"ה ואזי שניהם ערומים שמופשט מכל רצון זר, ואזי והפר את נדרה שהוא מהפך חשוכא לנהורא כי בחכמה אתברירו כו'. ע"כ.

[והיינו שבתחילת העבודה צ"ל נדרים וסייגות וע"ד קדש עצמך במותר לך כו', אך כשמגיע לדרגא שיכול לברר ולהעלות אז אי"צ לפרוש מדבר המותר ודייך במה שאסרה תורה].

ועד"ז הוא ג"כ בסה"מ "אתהלך לאזניא" ע' יא וע' יב. ובארוכה בס' מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ה ע' א'תשלו ואילך. ובאוה"ת פ' מטות ע' א'שלה, ושם כ': כי ע"י לאהפכא חשוכא לנהורא הוא מעלה יתירה טפי מן מה שמדחה ההיתר ומסגף נפשו כי כשמעלה ההיתר הוא נכלל בקדושה וגם מוסיף אור בנפשו כידוע. ע"כ.

ביאור שני בס' מאמרי אדה"ז

ונמצא ביאור אחר בס' מאמרי אדה"ז הקצרים ע' פז, שמבאר שם בפסוק "זאת התורה אדם",

וז"ל: "כמו שיש באדם ראש גוף ורגלים כמו"כ יש במצות קלות וחמורות, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, ומ"מ החמורה קודמת להזהר בה אשר ע"כ היא נק' חמורה, אלא שחז"ל הזהירו מאד להזהר ג"כ גם במצוה קלה כמו בחמורה, ועכ"פ צריך לידע איזה קלה ואיזה חמורה.

וזהו כשאדם קרוב אל האמת והתורה מנהגת אותו, אבל כשהאדם נופל [ממדריגתו] נעשה אצלו הקל חמור והחמור קל, ומכ"ש כשנופל ויורד מכל התורה שאז תופס חומרא אשר לא כתוב כלל בתורה, וכנגד זה יורד מחומרות התורה ומיקל בתורה ח"ו.

ומזה תבין הוידוי (דרבינו נסים) אשר הקלתי החמרתי, ולכאורה מה פשעו ומה חטאתו בזה, ועם הנ"ל יובן שתפס חומרא שלא כדת של תורה מוכרח הוא שירד ממדריגות התורה ונופל ממנה ובודאי קל הוא שמיקל בה מצד אחר במה שהחמירה תורה. וזהו אמרם בירושלמי לא דייך כו'". עכ"ל במאמרים קצרים.

הלא שכאן מפרש הירושלמי "דייך במה שאסרה תורה", שמדבר באדם הנופל ממדריגתו (ולא דוקא באדם הנעלה שכבר ביטל כל רצונות הזרים כמ"ש בלקו"ת), שע"ז אמרו שלא יחמיר לאסור על עצמו דברים נוספים ועי"ז יתיר דברים האסורים ר"ל.

ג' דרגות בפרישות לשיטת אדה"ז

ובכדי שלא יסתור ביאור אדה"ז בלקו"ת לביאור במאמרים הקצרים, י"ל שיש בזה ג' מדריגות:

א) אדם הנופל ממדריגות התורה, שהוא עלול לתפוס חומרא שלא כדת ובמקום זה להקל בדבר החמור, עליו ציוו רז"ל שאין לו לנטות ימין ושמאל אלא "דייך במה שאסרה עליך תורה". (וע"ז מדובר במאמרים הקצרים).

ב) אדם ההולך ישר עליו לנדור ולפרוש גם מדברים המותרים. וזהו באדם שאינו נופל ממדריגות התורה, אבל בכל זאת הוא צריך זהירות בכדי שהדברים הגשמיים לא יורידוהו למטה. וע"ז אמרו נדרים סייג לפרישות.

ג) ולמעלה מכל זה הוא אדם הקשור בחכמתו ית' ומהפך חשוכא לנהורא כו', שגם עליו נאמר "דייך במה שאסרה תורה", כי אין לו לפרוש מדברים המותרים אלא עליו לעסוק בהעלאת והפיכת דברים הגשמיים לקדושה. (וע"ז מדובר בלקו"ת).

[ולקמן נביא בעז"ה מאוה"ת ומאמרי אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שיש גם דרגא נעלית מזו של אדם המהפך חשוכא לנהורא, והוא בחי' החסיד שלמעלה מצדיק, ועליו לא נאמר "דייך מה שאסרה תורה" אלא הוא נוהג בפרישות כי הוא למעלה מעבודת בירורי נוגה.

וא"כ לפי"ז יש ד' דרגות: א' אדם הנופל שעליו נא' דייך מה שאסרה תורה. ב' אדם העובד ה' שעליו לפרוש. ג' צדיק המהפך חשוכא לנהורא שגם עליו נא' דייך מה שאסרה תורה. ד' חסיד שלמעלה מצדיק הפורש גם מעבודת הבירורים].

ג' שיטות בטעם הרחקת הנדרים

והנה בכללות הענין והטעם שהרחיקו חז"ל את ענין הנדרים, דלכאו' הרי אדרבא הלא יש בנדרים מעלת הפרישות. ראיתי בזה (לע"ע) ג' ביאורים שונים:

א) ביאור אדה"ז בלקו"ת שזהו מצד חובת עבודת הבירורים והעלאת דברים הגשמיים לשרשם. (ביאור זה הוא ע"ד הסוד והפנימיות).

ב) ביאור הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ד (והוא ע"ד החקירה), וציין לזה אדמו"ר הצ"צ בלקו"ת שם, וז"ל: וזאת התורה התמימה כו' להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעי, יאכל מה שיש לו לאכול בשיווי כו' לא שישכון במדבריות כו' ולא שיענה גופו כו', והזהירה כו' מאשר חטא על הנפש וארז"ל וכי על איזה נפש חטא אלא על שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה המצער עצמו מכל דבר ודבר עאכו"כ כו'. וכשיבוא האיש הסכל וישתדל להוסיף על אלו הדברים כמו שיאסור המאכל בנוסף מה שנאסר מן המאכלים כו' יהי' עושה מעשה הרעים והוא לא ידע ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי, ואמרו כלל נפלא בגמרא דבני מערבא בפ"ט מנדרים שדיברו בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים ואמרו שם בזה הלשון: אמר רב אידי בשם ר' יצחק לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כו'. ע"כ ברמב"ם. ונקודת הדברים כ' ג"כ ברמב"ם הל' דעות פ"ג ה"א.

ג) בכלי יקר ר"פ מטות עה"פ איש כי ידור (שם ביאור הקרוב לדרך הפשט), שמביא את הגמ' בנדרים די"ב ע"א הנודר כאילו בנה במה כו' (שהובא ג"כ ברמב"ם סוף הל' נדרים ובשו"ע יו"ד סר"ג), ומבאר בטעם שדחו חז"ל ענין הנדרים שהוא משום גסות הרוח שהאוסר על עצמו מה שכל העולם נוהגין היתר זהו כי רום לבבו השיאו להבדל מכל העדה כו'. ע"ש.

חילוק הלשונות בבבלי וירושלמי

וביאור הכלי יקר הוא לפי הגמ' בנדרים שדימו ענין הנדרים לבמה שהו"ע גבהות הלב כו' (עי' סוטה ד"ד ע"ב).

אך בלקו"ת ורמב"ם קאי ע"פ לשון הירושלמי נדרים "לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים", ובלקוטי שיחות דלהלן מביא גם מירושל' סוף קידושין: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראה עינו ולא אכל. אשר לשונות אלו מכוונים יותר לפי הביאורים של אדה"ז והרמב"ם ולא על ענין גבהות הלב.

ובר"ן נדרים די"ב מקשר את מאמר הגמ' הנודר כאילו הקריב במה עם מ"ש בירושל' דייך במה שאסרה תורה (ועי' גם בהמשך תער"ב ח"ב המובא לקמן). אך זהו בדרך כלל שבשני מקומות אלו דחו את ענין הנדרים, אבל בדרך פרט י"ל שהגמ' והירושלמי הם טעמים חלוקים כנ"ל.

חילוק בין דברי הרמב"ם למאמרים הקצרים

והנה הובא לעיל משמונה פרקים להרמב"ם שטעם הרחקת הנדרים ומאמר "דייך במה שאסרה תורה" הוא כי האדם צ"ל טבעי הולך בדרך האמצעי ולא שיענה גופו כו'.

ואפשר כי דברי רמב"ם אלו הם המקור לביאור אדה"ז במאמרים הקצרים שהובא לעיל, שמבאר ג"כ שצ"ל בקצה האמצעי משא"כ הנופל הבא לאסור את המותר לו יבוא להתיר את האסור.

אך באמת יש חילוק בין דברי הרמב"ם לדברי אדה"ז, כי לפי מאמרים הקצרים מה שצ"ל בדרך המיצוע ו"דייך מה שאסרה תורה" הוא למי שנופל לגמרי ממדריגות התורה ר"ל. ואילו ברמב"ם נקט זה עבור כל אדם שצ"ל הולך ישר ובדרך האמצעי.

חילוק בין הרמב"ם להלקו"ת

וכ"ז כתבנו לחלק בין דברי המאמרים קצרים לדברי הרמב"ם. אולם גם בדברי הלקו"ת יש חילוק מדברי הרמב"ם (מלבד החילוק בעצם הטעם של הרחקת הנדרים, גם חילוק במסקנת הדברים), כי לפי הלקו"ת רק אדם הנעלה שהגיע לדרגת ביטול כל רצונות הזרים ואינו שייך כלל ליהנות מעניני עוה"ז עליו נאמר "דייך במה שאסרה תורה", משא"כ מי שיש לו עדיין רצון לעניני העולם הרי עליו לפרוש ולנדור בכדי שעניני העולם לא יורידוהו למטה.

ואילו להרמב"ם כל אדם רגיל ההולך בדרך האמצעי גם שיש לו עדיין רצונות בעניני העולם (ועי' בשמונה פרקים שם פ"ה ופ"ו), אין עליו להחמיר ולפרוש מן ההיתר אלא "דייך במה שאסרה תורה".

אולם עי' ברמב"ם שם בתחילת הפרק שכ' שהחסידים לא היו מניחים תכונת נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה, אלא היו נוטים מעט לצד אחד על דרך הסיג והשמירה, שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגש ההנאה מעט וכו'. [וגם כותב שם הרמב"ם שלפעמים יש מהחסידים שנטו לקצה האחר לגמרי בצום והעדר שינה והעדר אכילת בשר כו', אך זה ממשיל הרמב"ם שם לסממני רפואה המזיקים לאדם הרגיל, ורק חסידים האלו עשו כן ע"ד הרפואה לרפאות נפשם, ואי"ז דרך לכל אדם].

ועי' גם רמב"ם בהל' דיעות פ"ב (וכ"ה בשו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ג) אשר הנוטה לקצה אחד רפואתו הוא לנטות לקצה השני. ובנדו"ד הנוטה לתאוות העולם רפואתו הוא לפרוש לגמרי (עד אשר ברבות הזמן יגיע לדרך האמצעי) וע"ד שכ' הרמב"ם שם בקצת מן החסידים שנטו לקצה האחר כו'.

ועי' גם רמב"ם סוף הל' נדרים: מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר, וכיוצא בנדרים אלו כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות ע"כ. [וע"ש ברמב"ם בהלכה שלאח"ז]. וכ"ה גם בשו"ע יו"ד סו"ס ר"ג. (אף שלפני"ז בשו"ע שם דוחה את ענין הנדרים).

הרי שגם להרמב"ם יש לפרוש מעניני היתר כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו.

אבל בכל זאת יש חילוק בין הלקו"ת להרמב"ם, כי בלקו"ת נקט במדת כל אדם שעליו לפרוש מעניני העולם בכדי שלא יורידוהו למטה (ורק המופשט מרצונות הזרים חיוב עליו לברר ולא לפרוש), ואילו הרמב"ם נקט במדת כל אדם ודרך הישר לפני איש שאין עליו לפרוש, ורק חסיד יכול לנדור לכונן דעותיו ולהשוות מעשיו כו'.

תיווך בין הרמב"ם ולקו"ת

ואולי י"ל החילוק בין הרמב"ם והלקו"ת, ע"פ מ"ש בלקו"ת להלן במאמר שלאח"ז ד"ה ושמע אביה את נדרה (והאריך מזה ג"כ בלקו"ש ח"ד ע' 1076) בענין דקדוקי סופרים וגדרים וסיגים שהוסיפו והחמירו חז"ל, שזהו מחמת כי בדור אחר דור נתמעטו הלבבות לעבודת ה' באהבה רבה ברשפי אש ובמקום זה ניתוסף אש זרה באהבות ותאוות גופניות כו', לכן הוצרכו החומרות שהם גילוי אהבה רבה של ערבים עלי דברי סופרים כו'. ע"ש בארוכה.

ולפי"ז י"ל דמ"ש הרמב"ם הוא לפי המצב שהי' דרך ישר לא לפרוש מענינים המותרים רק במדת הצורך לכונן מעשיו כו', ובלקו"ת קאי בדורות אחרונים יותר שדרך הישר לפני איש להחמיר ולפרוש ולקדש עצמו במותר לו, כי מפני מיעוט הלבבות בקל יפול האדם מן תאוות ההיתר אל האיסור ר"ל.

חידוש במאמרי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע

במאמרי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נקט ג"כ כדרך הלקו"ת. עי' בהמשך תער"ב ח"א (ע' סט) וז"ל: והנה ארז"ל נדרים סייג לפרישות, והיינו שבעבודה שבדרך אתכפיא לפעמים צ"ל בדרך פרישות לגמרי והוא כשיודע בנפשו שא"א לו כו' רק בכוונה לש"ש, וירא לנפשו שיהי' בתאוה גשמי' ועי"ז יורד ח"ו, וע"כ פורש א"ע לגמרי מזה, וז"ע הנדרים שאוסר על עצמו הדבר המותר, וארז"ל לא דייך במה שאסרה תורה כו', אך זהו מפני שא"א להעלות הדבר ה"ה אוסרו עליו כו', וכ"ז הוא מבחי' הבינה שהעבודה היא בבחי' אתכפיא כו'. אבל מבחי' החכ' שעי"ז גם הרע נהפך לטוב ז"ע החכם המתיר את הנדר כו'. ע"כ.

ועד"ז בהמשך תער"ב ח"ב (ע' א'סט וע' א'עו) דנדרים סייג לפרישות הוא כאשר רואה בנפשו שא"א לו לברר את הדבר כו', אבל דייך מה שאסרה תורה הו"ע החכם מתיר את הנדר דבחכ' אתברירו שהחכמה מברר בדרך מלמעלמ"ט וע"ד המן שאינו מגשם כו'. [ושם מביא ג"כ מארז"ל שהנודר נק' רשע שנא' וכי תחדל לנדור כו'. והוא בנדרים דכ"ב בסמיכות לגמ' הנ"ל דנודר כאילו הקריב במה].

אולם ענין חדש ראיתי בד"ה וידבר גו' ראשי המטות בסה"מ עטר"ת ע' תקלז ואילך, שמביא שם מהמד"ש במשנה דנדרים סייג לפרישות דהוא מילתא דחסידותא, ומאריך במאמר דמעלת החסיד הוא למעלה ממעלת הצדיק, דחסיד הוא כנגד האצי' וצדיק הוא כנגד הבריאה, א"כ חסיד הוא בחי' ביטול דיחו"ע דכולא קמי כלא חשיב, והיא בחי' אהבה רבה בלתי מוגבלת מבחי' עצמות אוא"ס, שאין מקום לרצון אחר כלל רק רצון אחד לה' לבדו. וע"כ במדריגות דבי"ע שם שייך עבודת הבירורים בחי' ביטול היש לאין[ וע"ז אמרו "דייך במה שאסרה תורה" כי ע"פ התורה כמו שהיא בבריאה אסור רק דבר האסור אבל דברים המותרים צ"ל בירורים לברר הטוב. אמנם במעלת ומדרי' החסיד שהו"ע ביטול דיחו"ע דאצי' צ"ל פרישות גם מדברים המותרים, כי לדרגת אהבה רבה זו דיחו"ע הנה גם הבירורים ועבודת ביטול היש דדברים המותרים ה"ז מבלבל ומונע מלבוא לביטול זה דיחו"ע כו', וע"ד ר"ז צם מאה תעניתא כו' דלגבי תורת א"י גם ההשגה דתלמוד בבלי מבלבל לזה. וע"כ במעלת ומדריגת החסיד הפרישות היא גם מבירור דברים המותרים, וע"ד משה שאמר מאין לי בשר כו'. וע"ש עוד באריכות.

הנה כאן מבאר ענין הפרישות של החסיד גם מן עבודת הבירורים (וגם מבלי החשש ליפול בדבר הרע ח"ו), והוא דבר עצום. [ואולי הוא ע"ד לקו"ת שמיני יח, א. ואכ"מ].

ועי' עד"ז באוה"ת מטות ע' א'שז. ובמאמר ראשי המטות בסה"מ תר"ל ע' ריח וע' רכד. וגם בסה"מ תרל"ט ח"ב. ובד"ה לה"ע הנדרים תשי"ד.

ביאורים בשיחות של רבינו

ובשיחות שראיתי לע"ע, בכולם נקט כשיטת הלקו"ת (וגם ע"ד הכלי יקר), ועם ביאורים והוספות. ונציין לזה להלן (אחדים מהם נעתקו גם בקיצור בס' ביאורים לפרקי אבות על המשנה נדרים סייג לפרישות):

א) בלקו"ש ח"א ע' 253 מביא מהגמ' "עשו משמרת למשמרתי" שזהו יסוד להגדרים וסייגים גם בדברים המותרים, וע"ד מ"ש בספרים שצריך להזהר ולפרוש ממאה שערים של היתר בכדי לא לבוא לשער אחד של איסור. ומה שיש הטוענים מהירושל' דייך מה שאסרה תורה, ועתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראו עיניו ולא אכל (ירושל' סוף קידושין), וכן מביאים ראי' מחטא עה"ד שהוסיפו על ציווי הקב"ה שאמר "לא תאכלו ממנו" והוסיפו "לא תגעו בו" וזה גרם להחטא. אך טענה זו בטעות יסודה כי זהו ציווי של תורה קדושים תהיו גו' לקדש עצמו במותר לו ועשו משמרת כו', ודוקא אדה"ר שהי' בג"ע ובדרגת מרכבה לאלקות, ובעשיותיו הוא מעלה הדברים לאלקות, ע"ז נאמר "דייך מה שאסרה תורה". משא"כ במקום שצ"ל גדרים וסייגים הרי זהו מעלה. וכ"כ בלקו"ש ח"ב ע' 584 (וגם שם באריכות הביאור)

ב) בלקו"ש ח"ב ע' 455 מביא את מאמרו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ שגם דברים המותרים "דארף מען ניט". ומבאר בלקו"ש שזהו ע"ד מארז"ל (פסחים מט, ב) עם הארץ אסור לאכול בשר שפירושו ג"כ שאין צריך (ולא שהוא איסור גמור), והטעם ע"ז כי ענין האכילה הוא עבור העלאת המאכל, משא"כ אם האדם אוכל עבור עצמו אז הוא מוריד את המאכל כו'.

ג) בלקו"ש ח"ב ע' 693 ז"ל: כי ענין הנדים הם בגדר סייג וכמארז"ל נדרים סייג לפרישות, היינו שנודר נדר בעצמו כדי שלא יכשל בקיום התומ"צ. ואף שארז"ל בירושל' נדרים ספ"ט דייך במה שאסרתו תורה, ובמילא הרי אפשר לומר שאין זה אלא בגדר יוהרא, ולא עוד שגם חשש איסור יש בדבר כי הרי לא תגרע ולא תוסיף. ולכן באה התורה ומורה באצבע שבהיפך הוא, כי בקיום התומ"צ לבדה הרי כמאמר הרמב"ן ר"פ קדושים אפשר שיהי' נבל ברשות התורה ומוכרח הדבר שיעשה משמרת למשמרתי כו'. מובן מעצמו שאין זה דבר השוה לכל נפש, כי אינו דומה במה שצריך פלוני לפרישות אם אין מקום לחשש, לאיש אחר, ולדוגמת מארז"ל ע"ה אסור לאכול בשר משא"כ ת"ח שהוא להיפך וכמארז"ל באתרא דעייל ירקא ליעול בשרא כו'.

ד) בלקו"ש ח"ד פ' מטות ע' 1076 מביא מהמשנה "נדרים סייג לפרישות" ומארז"ל "קדש עצמך במותר לך", וכותב שאי"ז סתירה לירושלמי "דייך מה שאסרה לך התורה", כי בירושלמי מדבר באדם המתנהג בדרך "עשה האלקים את האדם ישר" שאדם זה אסור לו לפרוש מדברים המותרים אלא אדרבא חובה עליו להתעסק עם דצ"ח שלמטה ממנו ולהעלותם. משא"כ במי שמתנהג באופן ש"המה בקשו חשבונות רבים" שיש לו תענוג בענינים הגשמיים ואינו מרכבה לאלקות הרי אדרבא הוא לא יעלה את הדבר הגשמי אלא הדבר הגשמי יורידהו ולכן צ"ל בנדרים ופרישות. ע"כ. וממשיך לבאר בלקו"ש במעלת הגדרים וסייגים בפרט בדורות האחרונים.

ה) ועד"ז נזכר בלקו"ש ח"ה ע' 393 שמ"ש בירושל' סוף קידושין שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראה עינו ולא אכל, שדרך זו היא רק במי שהוא בטוח שכל עשיותיו לשם שמים.

ו) בלקו"ש חי"ג ע' 107 מביא את הירושלמי נדרים שם: "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים". ומבאר דזהו מפני כי הכוונה העליונה בקיום התומ"צ ה"ה בכדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ובמילא מובן שצ"ל העבודה עם הענינים הגשמיים, ולא להסתייג ולהבדל מהם ע"י נדרים ושבועות. אמנם לאידך ארז"ל נדרים סייג לפרישות כו'. ומביא שנתבאר החילוק ע"ז כי אדם המתנהג באופן טוב וישר עליו אמרו דייך מה שאסרה תורה ואדרבא אסור הוא בנדרים כמ"ש בירושלמי סוף קידושין, וזהו מטעם כי הנדרים מונעים אותו מעבודת בירור הדברים הגשמיים, משא"כ מי שהנהגתו אינה כדבעי למהוי שבמצבו יש לחוש שהדברים הגשמיים יפעלו בו ירידה ע"ז אמרו "נדרים סייג לפרישות". וע"ד פי' הה"מ ואדה"ז במארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו' שזהו דוקא בצדיקים משא"כ בע"ת מכיון שסורו רע צ"ל אי אפשי. ובלקו"ש שם מציין עוד שעפי"ז יבואר מה שמצינו בכמה דיני התורה שספקו לקולא*.

[וזהו מחמת כי הדבר טעון עדיין בירור והעלאה וע"כ אין להחמיר ולאסור מצד הספק. אך מובן דזהו רק ע"פ דיני וכללי התורה במקומות שהתורה קבעה שספקו לקולא ושזהו דבר המותר, ועי' במובא במאמרינו בקובץ "היכל הבעש"ט" (גליון ד') ע"ד "ירידת הצדיקים בכדי לברר" ובפרט המובא שם ממאמרי אדמו"ר הצ"צ ואדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ושייך ג"כ לענין זה].