בד"ה ומקנה רב תרכ"ט עמ' רפג [בהוצאה החדשה]: אלא שלאחר ירידת והשתלשלות והתלבשות בבחי' השרים שמרי האופנים נמשך [אחר] תענוגי העוה"ז והכח המתאוה שהוא ג"כ בבחינת חמימות האש.

והנה בהערת המו"ל שם על המלה "בבחי'" כתבו: לכאורה צ"ל כבלקו"ת תצא שם: בע' שרים.

כוונתם, שחלק זה של המאמר הוא לשון הלקו"ת (ל'ד,ג)ד"ה כי תצא הא' בשינויים קלים עם הוספות (כמ"ש בהערת המו"ל שם בע' הקודם), ושם הלשון "בע' שרים".

והנה בלקו"ת שם הלשון "נמשך תענוגי העולם הזה והכח המתאוה כו'" – ללא תיבת "אחר", וכאן הוסיף המו"ל מלת "אחר" והקיפה בחצאי רבוע. ובהוצאה הראשונה – צילום כת"י הר"ש סופר אין מלה זו. בתחילה חשבתי שאולי הוא ע"פ "הגהה מדויקת מביכל תרכ"ט אשר רובו הוא בגוכי"ק כ"ק אדמו"ר מהר"ש" (לשון פתח דבר להוצאה החדשה).

אך לפי זה לא הבנתי פשר החצאי רבוע. עד שראיתי בהערה 3 בפתח דבר שם שכתבו ש"במקומות שנראה לכאורה שחסרה תיבת וכיו"ב הערהו ע"ז בדרך אפשר – בשולי הגליון, ובכ"מ נכנסו בפנים הספר בין חצאי רבוע".

הרי שמלה זו "אחר" הוסיפו המו"ל כי נראה להם שחסרה תיבה זו גם בלקו"ת. כי פירוש דברי הלקו"ת הוא שקאי על הנפש הבהמית, שלאחרי ירידתה בבחינת השרים כו' היא נמשכת אחר תענוגי עוה"ז והכח המתאוה שלה כו'.

אולם לאחרי העיון בלקו"ת נראה שטעות היא בידם. דהנה בהמשך המאמר בלקו"ת שם (סוף פרק ג - שחלק זה של המאמר כבר לא נמצא בד"ה ומקנה רב שם, ובמילא נעלם מעין המו"ל) איתא: "אלא שלאחר ירידת והשתלשלות המדרגות נעשו שמרי האופנים ומשם נמשכו הע"ש שמהם נמשכו כל תענוגי עוה"ז והכח המתאוה כנ"ל".

הרי להדיא שכוונת אדה"ז היא, שלאחרי ההתלבשות בשמרי האופנים נמשכו משם [היינו שזהו המקור של] תענוגי עוה"ז והכח המתאוה.

ולפ"ז במקום להוסיף תיבה "אחר" הי' להם להעיר שלכאורה צ"ל בלשון רבים "נמשכו" ולא "נמשך". ויש להדגיש שגם לשיטתם שקאי על הנפש הבהמית צ"ל "נמשכת" בלשון נקבה ולא נמשך בלשון זכר.

באגה"ת פי"א : "ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים – היינו נגאלין מייד [=אחרי ברכת הסליחה], כמו שאנו מברכין 'בא"י גואל ישראל'".

ולהעיר: א) אף שברכת 'גואל ישראל' דשמונה-עשרה "לאו גאולה דגלות הוא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד" (רש"י מגילה יז,ב ד"ה אתחלתא דגאולה), אולי הכוונה שברכה זו שייכת לגאולה, כמו שמסיים שם: "... אפילו הכי, כיוון דשם גאולה עלה, קבעוה בשביעית" [=בברכה השביעית, כיוון ש"עתידין ליגאל ב(שנה ה)שביעית" כמ"ש בגמרא שם], ורק שבגלל שחוזרים וחוטאים, בפועל לא נשאר לנו מזה אלא גאולה מהצרות בלבד.

ב) ראה בס' 'לקו"א בצירוף ליקוט פירושים וכו' (חיטריק) עמ' תיב (משיחה בלתי-מוגהת), שהכוונה ש"מייד" מתחיל סדר הגאולה, ע"י אליהו המבשר וכו', ובינתיים [עד להשלמתו] ייתכן שחוטאים ולכן אין נגאלין מייד.

ועצ"ע בקשר למש"כ במקום המקביל במהדו"ק (במהדורת קה"ת תשמ"ב, עמ' תק"נ) "ומה שאנו מברכין במנחה אף שכבר ברכו בשחרית, היינו על חטאים דביני וביני, וכן על מה שבין מנחה למעריב מברכין בערבית...". ולכאורה עדיין קיימת הקושיא הידועה של בעלי המוסר (עכ"פ בקשר ליו"כ), שהרי רק לפני רגע סיימנו את תפילת נעילה ועד למסירת-נפש שבסופה, וכבר מתחילים תפילת ערבית דמוצאי יו"כ ב"והוא רחום יכפר עוון...".

איתא בירושלמי מכות (פ"ב ה"ו): שאלו לחכמה הנפש החוטאת במה תתכפר? ואמרה, הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לנבואה ואמרה, חטאים תרדוף רעה (יסורין)? שאלו לתורה ואמרה יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה ואמר, יעשה תשובה ויתכפר לו. ע"כ.

וכ"ה בילקוט שמעוני (יחזקאל רמז שנח ותהלים רמז תשב). - ועי' בד"ה וכל אדם לא יהיה באוהל וגו' תשכ"ג (הערה 36): שכ"ה הגירסא בס' ווי העמודים (לבן השל"ה) פכ"א. וראה גם לקו"ת שבת תשובה שם (סז,ד). ולהעיר שע"פ גירסא זו מובן הסדר דד' התשובות שכל אחד מקיל על הקודמו. עכ"ל.

- וע"ש בס"ד ואילך שמבאר כ"ק אדמו"ר איך שכל אחד מקיל על קודמו.

והנראה לבאר בזה, דמענה החכמה באמירת שתמות י"ל שהכוונה היא לבחי' אתהפכא, שהרגו בתענית וכו' דהיינו מדרגת הצדיק של 'לבי חלל בקרבי'. - ולפי"ז א"ש אריכות הלשון במענת החכמה: "הנפש החוטאת היא תמות", דלכאורה הול"ל: "ואמרה שתמות" ותו לא, וכמו בשאר המענות של הנבואה והתורה והקב"ה, דאינם חוזרים עוה"פ על השאלה [הנפש החוטאת במה תתכפר], אלא עונים מיד 'תרדוף רעה' 'יביא אשם' וכו' דהא אין כל סיבה לחזור על השאלה הכתובה לפני"כ 'הנפש החוטאת' וכו', א"כ לכאו' המילים 'הנפש החוטאת' מיותרות כאן? - וגם תיבת 'היא' מיותרת לגמרי, דלכאו' מספיק שיאמר: 'הנפש החוטאת שתמות'?

אולם לפי הנ"ל יש דאתי לאשמועינן דלא מיירי כאן שימות האדם ח"ו, אלא דהכוונה שיהפוך לצדיק פי'- שימות רק היצה"ר, שיהיה לבו חלל בקרבו (ע"י תעניות וכו'), ומובן אריכות הלשון: "הנפש החוטאת היא [בלבד] תמות" לאפוקי שהאדם עצמו ישאר בחיים, ואין כאן יתור לשון כלל, וא"ש כלל.

אח"כ בדברי הנבואה דמקיל יותר מהחכמה בדרך הכפרה, דלדעתו לא צריך שיהפוך לצדיק בכדי שיתכפר, אלא די שיהפוך ל'בינוני', והיינו מה שאמרה הנבואה- "חטאים תרדוף רעה (יסורין) שאלו הם יסורי האתכפיא דהבינוני שנלחם ביצה"ר ועוצר עצמו בכל רגע ורגע במחדו"מ בפועל ממש, והיינו שבכדי להתכפר אינו צריך להפוך לצדיק, אלא שדי לו בהעבודה דאתכפיא שאינה חודרת בפנימיות האדם עד לשינוי מהותו כמבואר בתניא (פי"ב-יג), אלא שעצם הנה"ב טרם נהפך לטוב.

ולפי"ז לא קשה נמי אריכות הלשון גבי הנבואה: "חטאים תרדוף רעה", דלכאו' די שיאמר 'תרדוף רעה' ותו לא? כמו שנאמר גבי תורה והקב"ה: 'יביא אשם' 'יעשה תשובה' (בלי הזכרת תיבת 'חטאים') - אלא י"ל שהכוונה כאן היא כפי שנתבאר שיתכפר לו ע"י שיהפך לבינוני "שלא עבר ולא יעבור עבירה מימיו", והיינו ש ועוצר עצמו בכל רגע ורגע מ'חטאים' ע"י יסורין, והיינו שגבי 'חטאים' האתכפיא ('תרדוף רעה') שהיסורין רק ירדוף אותם (אבל לא יבטלו לגמרי, שזהו רק גבי צדיק).

לאחמ"כ בתשובת התורה דמקיל עוד יותר דבכדי שיתכפר לא צריכים שינויים בעצם מהות אדם (כמו גבי צדיק ובינוני כנ"ל), אלא די בפעולה של הבאת הקרבן בלבד: "יביא אשם ויתכפר לו".

ולאחרי זה באה תשובת הקב"ה דמקיל עוד יותר בכדי שיתכפר, דלא צריכים אפילו פעולת הבאת הקרבן, אלא די ש'יעשה תשובה' בלבד. והיינו כמ"ש רבינו הזקן באגה'ת פ"א דהיינו עזיבת החטא בלבד. וזה מספיק שיהיה "ויתכפר לו".

ולפי הנ"ל נראה גם לבאר מדוע גבי החכמה והנבואה אינם מסיימים: "ויתכפר לו" כמו שמסיימים גבי התורה והקב"ה, די"ל, דגבי ב' הראשונים הרי משנים מהות עצם הנפש לפיכך מובן מעצמו שמתכפרים (כפרה ומירוק הנפש - דכפרה הוא מלשון מריקה ושטיפה לצחצח הנפש כמ"ש באגה"ת), משא"כ, גבי התשובות דהתורה ודהקב"ה שבשביל להתכפר אין צורך לעשות שינויים בעצם מהות הנפש (דהיינו צדיק או בינוני כנ"ל) אלא שדי בפעולה החיצונית של הבאת הקרבן או אפילו של ההרהור של עזיבת החטא בלבד (שאין שם צחצוח הנפש ע"י מריקה ושטיפה), לפיכך מוסיפים שאעפ"כ "ויתכפר לו". וא"ש.