E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ נח - ז' מר-חשון - תש"ע
הלכה ומנהג
בצים קלופות שעבר עליהן הלילה
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'

הסכנה בשום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה – בגמרא וראשונים ובספרי הפוסקים

א) איתא בגמרא (נדה יז, ע"א): אמר רבי שמעון בן יוחי, חמשה

דברים הן[1] שהעושה אותן מתחייב בנפשו [כלומר הוא גורם לעצמו[2]. רש"י] ודמו בראשו[3] [נענש על עצמו וחובת דמו נדרשת ממנו לאחר מיתתו. רש"י][4], האוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה[5], והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה [אכולהו קאי, אשום ובצל[6] ומשקין. רש"י], והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים, והמקיז דם ומשמש מטתו.

ובמס' דרך ארץ (פי"א, ג – לכמה נוסחאות):האוכל שום קלוף וביצה קלופה ובצל קלוף שלנה עליהם לילה, והעומד ערום לאור הנר ולאור הלבנה, דמו בראשו, ע"כ.

עוד איתא בגמרא (נדה שם): "האוכל שום קלוף כו', ואע"ג דמנחי בסילתא [סל. רש"י] ומציירי וחתימי רוח רעה שורה עליהן, ולא אמרן אלא דלא שייר בהן עיקרן [שערות שבראש השום והבצל. רש"י] או קליפתן, אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן[7] לית לן בה". עכ"ל הגמרא.

ויעויין בערוך לנר עמ"ס נדה שם, דהא דאיתא בגמרא שמתחייב בנפשו "אע"ג ד . . מציירי וחתימי" – לרבותא נקט כן, כי איתא בגמרא (חולין קה, ע"ב)שאחד מן השדים אמר למר בר רב אשי "כל מילי דצייר וחתים וכייל ומני [באחד מכל אלו. רש"י[8]] לית לן רשותא למשקל מיני, עד דמשכחינן מידי דהפקרא"[9], וא"כ הוה אמינא דהוא הדין בנדו"ד שאין רוח רעה שורה עליהן כש"מציירי וחתימי"[10], וקמ"ל דבנדו"ד אכן לא מהני אפילו ב"מציירי" ו"חתימי" גם יחד. ובשו"ת רב פעלים ח"ב (יו"ד סי' יג) מבואר דהוא משום דשאני רוח רעה משדיםוממלאך המות ש"תרווייהו בכלל מזיקין הם, אבל רוח רעה שאני, ושורה גם בצריר וחתים", ע"ש. וכ"כ (שם סוף סי' לח)ד"צריר וחתים אינו מעכב בפני רוח רעה", משא"כ בשדים, ע"ש[11].

[והנה בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ד, סי' סד, אות א)הציע דרוח רעה ושדים הם שמות נרדפים לדבר אחד, והביא הא דאיתא בחולין (קה, ע"ב ובפירוש רש"י שם):"אמר אביי, מריש הוה אמינא, האי דשדי מיא מפומא דחצבא [השותה בכד שופך תחלה מן המים לארץ. רש"י] משום ציבתא [קסמין וקשין שעל פני המים. רש"י], אמר לי מר, משום דאיכא מים הרעים [פעמים ששתה מהן שד וזו תקנתן. רש"י]". ובפי' רגמ"ה שם כתב "דשרי עלייהו רוח רעה". ובהמשך דברי הגמרא שם איתא: "ההוא בר שידא דהוה בי רב פפא [שהי' משמשו. רש"י], אזל לאתויי מיא מנהרא, איעכב, כי אתא, אמרו לי' אמאי איעכבת, אמר להו עד דחלפי מים הרעים [ששתו המזיקין מהן. רש"י]; אדהכי חזנהו דקא שדו מיא מפומא דחצבא, אמר, אי הוה ידענא דרגיליתו למיעבד הכי לא איעכבי". ובתוד"ה חזנהו (שם קו, רע"א)"והא דאיעכב ולא עשה בעצמו כן או שלא הודיעם לפי שהי' ירא שיקפידו עליו שאר השדים אם הי' מודיע אי נמי אין מועיל אלא אם כן שדי להו ההוא גברא גופי' דשתי".

וכ"מ מדברי רש"י בכ"מ בש"ס, ראה:(א)עירובין מא, ע"ב במשנה: "מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה [חוץ לתחום]" ופירש רש"י "רוח רעה, שנכנס בו שד, ונטרפה דעתו"; (ב) פסחים קיא, ע"א: "ארבעה דברים העושה אותן דמו בראשו, ומתחייב בנפשו, אלו הן: הנפנה בין דקל לכותל, והעובר בין שני דקלים, והשותה מים שאולין, והעובר על מים שפוכין". ופירש רש"י דכל אלו הארבעה דברים "משום רוח רעה" הם. ובהמשך דברי הגמרא איתא "הנפנה בין דקל לכותל, לא אמרן אלא דלית לי' ארבע אמות, אבל אית לי' ארבע אמות לית לן בה. וכי לית לי' ארבע אמות, לא אמרן אלא דליכא דירכא אחרינא, אבל איכא דירכא אחרינא לית לן בה". ופירש רש"י דהיכא דלית לי' ארבע אמות "לא שביק רווחא [לשידא] לעבור בין דקל לכותל משום הכי מזקא לי'"; והיכא "דליכא דירכא אחרינא שתהא שידא יכולה להלך בו דעכשיו זה בא בגבולה והפסיד דרכה ואהכי מזקא לי'", ע"ש. (ג)בראש השנה כח, ע"א הביא רש"י גירסת ופירוש מורו בברייתא השנוי' שם "התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו"; (ד) בברייתא דיומא עז, ע"ב איתא: "מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת", ובפירוש רש"י שם:"מדיחה את ידה לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא"[12].

אבל מדברי הרב פעלים שהבאנו מבואר דשדים ("הנקראים מזיקין בלשון רבותינו"[13]) לחוד ורוח רעה לחוד, ורוח רעה שורה גם על מה שקשור וחתום משא"כ מזיקין, ונראה דאין סתירה לדבריו מכל הנ"ל, שהרי על ברייתא דעירובין (הנ"ל) "שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן, עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות", כתבו התוס' (שם ד"ה על דעתו ועל דעת קונו) ד"אע"ג דאיכא נמי כשפים שמכחישין פמליא של מעלה נראה דהוי בכלל רוח רעה ויצר הרע", ולפ"ז נראה מבואר דרוח רעה הוא שם כללי לכמה מרעין בישין ובכללן מזיקין וכשפים[14], ועפ"ז א"ש דברי הרב פעלים].

והנה כבר בתקופת הראשונים נחלקו אם גם 'בזמן הזה' צריכים להזהר באכילת שום בצל וביצים קלופים שעבר עליהם הלילה.

בהגהות מרדכי עמ"ס שבת (רמז תסא) הביא תשובת מהר"ם מרוטנבורג שכתב, וז"ל: ומביצה קלופה ששאלת אמאי לא חיישינן לרוח רעה כדאיתא פרק כל היד (נדה שם), יפה כתבתם, דדילמא לא שכיח בינינו. אי נמי, כתבי הקדש[15] שעליהן[16] מצילין[17], ושלום, העני מאיר, עכ"ל. ומבואר שעכ"פ נסתפק, "דילמא", אותה רוח רעה ששורה על שום קלוף וביצה קלופה ובצל קלוף "לא שכיח בינינו", ומשמע שלפי סברתו הראשונה עכ"פ אין צריכים לחשוש לרוח רעה זו כלל[18].

אבל מדברי התוס' והרא"ש (ביצה יד, ע"א) מבואר דס"ל שעדיין איכא להך סכנתא. בסוגיא דביצה שם נחלקו האמוראים אם כשמכינים תבלין ביו"ט (תבלין כאלו שאילו היו מכינים אותן מערב יום טוב היו מפיגין טעמן), צריך לטחנן בשינוי או לא; דלחד מ"ד מותר לטחנן ביום טוב בלא שום שינוי, ולאידך מ"ד אם ידע מערב יום טוב שיצטרך לתבלין אלו ביו"ט, אסור לטחון אותן ביום טוב בלא שינוי, אפילו אם מפיגין טעמן כשנטחנו מאתמול. וכתבו שם התוס' בד"ה איכא בינייהו דידע, "דאזלינן לחומרא", ע"ש. ושוב כתבו, וז"ל: ומיהו שומין מותר לתקנם ביום טוב בלא שנוי מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יום טוב. ועוד, דאמרינן דרוח רעה שורה עליהן כשנטחנין בלילה, עכ"ל. ועד"ז כתבו התוס' עמ"ס שבת (קמא, ע"א סוד"ה הני פלפלי מידק חדא), וז"ל: ושומין הנדוכים ביום טוב, נראה לר"י דשרי אפילו ידע מאי קדרה בעי בשולי, לפי שמפיגין טעמן יותר מדאי ושרי, מידי דהוי אשוחט ומבשל דשרי לכולי עלמא, אפילו יודע מאי קדרה בעי בשולי, דנראה הוא דהפגת טעם היינו שתש כח התבלין ואינם חדין כל כך, ויכול לתקן הדבר כשמרבה התבלין, אבל הפגת טעם שומין אין יכול לתקן, מידי דהוה אשוחט ואופה ומבשל. וגם רוח רעה שורה עליהן אם דכן מערב יום טוב, אפילו במדוך של אבן או של ברזל שרי, עכ"ל. וכ"כ הרא"ש (ביצה פ"א סכ"א – הו"ד גם ביש"ש שם סי' לט), וז"ל: ומיהו שומין ודאי מותרין לדוך כדרכן דמתקלקלין ביותר אי עביד לי' מאתמול. ועוד אמר בפרק כל היד (נדה שם) השום קלוף שעבר עליו הלילה האוכלו מתחייב בנפשו דרוח רעה שורה עליהן, עכ"ל.[19]

ומבואר מדברי התוס' והרא"ש שגם בזמניהם הי' רוח רעה שורה על שום שנקלף ועבר עליו הלילה, ועל כן אסור לאכלו.

[וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קמח) שמדברי ה"תוס' שבת קמ"א וביצה י"ד גבי שומים מבואר דגם בזמן הזה אסור, וה"ה ביצה". גם בשו"ת קב זהב (סי' יד) הביא דברי התוס' והרא"ש בנוגע לשומין, וכתב: "הרי שסברו שגם כעת עוד ישנו לאותו רוח רעה, והוא הדין בביצים הוי כן; כיון דהש"ס בנדה כלל שומין ובצים כאחד, אין לחלק ביניהם דלחד נתבטל ולחד ישנו". וכ"כ בספר מטה ראובן על יו"ד (סי' רלג). וכ"מ ממ"ש בשו"ת אגרות משה (הו"ד לקמן ס"ב) שמדברי התוס' והרא"ש מבואר דס"ל דגם בזמניהם ובזמן הזה איכא איסורא וסכנתא באכילת ביצים קלופות שעבר עליהן הלילה].

וכ"מ ממ"ש הסמ"ק (מצוה קעא) לענין סכנת "שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה" ש"יש בני אדם שאינם אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת שחרית מטעם זה, ויש[20] שאינם חוששין מאחר שלחם מעורב בתוכם, ויש שמשימין קליפת השומין לתוכם". וכ"כ בארחות חיים (הל' מעקה). ומדבריהם מבואר שהסכנה היתה קיימת גם בזמנם.

גם יש לציין למעשה רב מבעל ספר תרומת הדשן (לקט יושר ח"ב עמוד ו) ש"אכל חצי בצל שעבר עליו הלילה רק שיש קליפה על החציה"; הרי שחשש לרוח רעה השורה על ביצה קלופה שעבר עלי' הלילה.

בספר פרי חדש (יו"ד סי' קט"ז סק"ט)ובערוך השולחן (שם סכ"ב) הביאו להלכה דברי הגמרא במס' נדה הנ"ל. גם בליקוטי הלכות (להחפץ חיים) עמ"ס נדה שם כתב דאע"פ שלא מצא דינים אלו ברמב"ם "בודאי צריך ליזהר בהן".

ובשו"ע אדמו"ר הזקן (דיני שמירת גוף ונפש ובל תשחית ס"ד)העתיק לשון הרמב"ם (הל' רוצח פי"א ה"ה) והשו"ע (חו"מ סתכ"ז ס"ט וס"י) "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן עצמי ומה לאחרים עלי או איני מקפיד בכך חייב מכות מרדות, ואלו הם", ובהמשך דבריו (שם ס"ז) פסק בסכינא חריפא: ולא יאכל שום קלוף או[21] בצל[22] קלוף[23] או ביצה קלופה[24] שעבר עליהם הלילה[25], מפני שרוח רעה שורה עליהם, אפילו הם צרורים בבגד[26] וחתומים. ואם שייר בהם עיקרם, והוא השער שבראש השום והבצל, או מעט[27] קליפתם[28] מותרים, עכ"ל.

יסודו של האגרות משה להתיר ביצים קלופות לצורך הקפאה ושקו"ט בזה

ב) בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' כ) כתב הגרמ"פ זצ"ל, מסברא דנפשי', דרבי שמעון בן יוחי (במס' נדה שם) לא דיבר אלא "בדבר שדרך העולם שקולפין ביצים ושומין ובצלים בשעת סעודתן וסמוך לסעודתן, וכשנזדמן שקלפו בזמן קודם ונמלכו שלא לאכול או שכחו מלאכול משמיענו רבי שמעון בן יוחי שאיכא סכנה כשעבר עליהן הלילה, וכן הוא אף כשהכין מאיזה טעם הביצים והשומין ובצלים בכוונה לאוכלן למחר נמי הוא בכלל הסכנה, אבל בדבר שהדרך שצריך לקליפתם הוא בזמן מוקדם דימים, כהא דקלוף לקבוץ חביות של חלבונים ושל חלמונים להקפיאם ולמוכרם לבתי אפי' הוא ענין קלוף אחר" שלא דיבר מזה רבי שמעון בן יוחי. ובדברים כאלה "שאין להם טעם, אלא שכן הוא המציאות דשריית הרוח רעה, אין לנו אלא זה שנאמר מפורש ולא אף בשינוי קצת"[29] ועל כן "אין לנו למילף" מדברי רבי שמעון בן יוחי לענין הביצים המקולפות והמקופאות שעברו עליהן הרבה לילות.

והביא ראי' מדברי התוס' בסוגיא דביצה (הנ"ל ס"א) שכתבו שני טעמים (בלשון הגרמ"פ: "תירוצים") לזה שחידשו דלכו"ע "שומין מותר לתקנם ביום טוב בלא שנוי", והם:(א)"מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יום טוב"; (ב)"דאמרינן דרוח רעה שורה עליהן כשנטחנין בלילה".

וכתב הגרמ"פ שלכאורה דברי התוס' תמוהים, "דהא טעם זה דרוח רעה שורה עליהן כשנטחנין בלילה הוא טעם מפורש שהוא ברור, אף דמנחא בסילתא ומציירי וחתימי, וטעם הראשון שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יום טוב אינו ברור כשהם בכלי צר מכוסה, ואיך כתבו [התוס'] טעם זה לטעם הראשון, שמשמע קצת שהוא יותר עדיף כשלכאורה ליכא שום צורך לטעם זה כלל".

ותירץ דמזה נראה שהתוס' ס"ל "דכשהוא לענין אחר מסתם עובדא דשומין קלופין דהדרך לקולפן הוא רק בשעת האכילה וסמוך, אלא דהוא עובדא דהדרך הוא אדרבה לקולפן בזמן מוקדם, ליכא הסכנה, ולכן מסתפקי להו לענין אכילת יום טוב דלמחר, דמצד דרך האכילה הוא סמוך להאכילה כמו בימי חול, אבל בשביל איסורא דיום טוב במיני תבלין שאפשר לעשות מערב יום טוב כשאין מפיגין טעמן אסור ביום טוב לעשות בלא שינוי שהרבה נשי קשי להו לעשות בשינוי עושין מערב יום טוב, אם זה נחשב כענין אחר שאין למילף שגם כן הוא סכנה שלכן יש לה לתקנם מערב יום טוב כיון דליכא סכנה, או שהאיסור מלתקן ביום טוב לא מחשיב זה כענין אחר ויש למילף שגם לסעודות באכילות יום טוב הוא סכנה כשתתקנם מערב יום טוב, מאחר דלענין עצם דרך התיקון עושין רק סמוך להסעודה, שאם כן אינה יכולה לתקן מערב יום טוב מצד הסכנה שלכן מותר לתקן ביום טוב גם בלא שינוי".

ובזה נחלקו שני תירוצי התוס', "שלתירוץ קמא ליכא סכנה, שאם כן אין להתיר לתקן ביום טוב בלא שינוי, והוצרכו להתיר מטעם דמתקלקלין ביותר שלכן לא הצריכו שינוי ביום טוב . . . ותירוץ השני סובר דלא נחשב זה לענין אחר, שלכן איכא סכנה כשיתקנו בערב יום טוב דלכן פשוט שמותר ביום טוב בלא שינוי".

ועפ"ז כתב הגרמ"פ דאיכא "ראי' מתוס' דבענין אחר ממש כהא דקולפין למלא חבית לאקפויי שליכא בפשיטות שום סכנה בזה" וכמשנ"ת, "דאם לא כן לא הי' שייך כלל לאיסתפוקי בערב יום טוב".

ולדידי צ"ע בראייתו, שהרי אפשר לבאר זה שהביאו התוס' הא "דאמרינן דרוח רעה שורה עליהן כשנטחנין בלילה" כטעם שני, באופנים אחרים, ומהם:

(א) בסמ"ק (הנ"ל ס"א)כתב ש"יש בני אדם שאינם אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת שחרית מטעם זה, ויש שאינם חוששין מאחר שלחם מעורב בתוכם, ויש שמשימין קליפת השומין לתוכם". ואולי התוס' בטעמם הראשון נקטו כהשיטה שהביא הסמ"ק דסגי במה "שמשימין קליפת השומין לתוכם" כדי שלא תהי' סכנה באכילתם, וע"כ הוצרכו להתיר הטחינה ביו"ט "מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יום טוב", ולזה לא יועיל מה שישים קליפת השום בתוכו[30].

(ב) אולי י"ל שהתוס' ס"ל כמ"ש מהר"ם מרוטנבורג (הנ"ל ס"א)ד"דילמא לא שכיח בינינו" רוח רעה, וכמ"ש עד"ז התוס' במס' יומא הנ"ל, ומטעם זה יש לפקפק בתוקף הטעם השני שכתבו התוס', וע"כ הקדימו לכתוב טעם אחר להתיר הכנת השומין ביו"ט עצמו - "מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יום טוב".

(ג) עוד י"ל דגם אם בנוגע לשומין יש היתר מרווח לטחנו ביו"ט מפני ש"רוח רעה שורה עליהן כשנטחנין בלילה", מ"מ הקדימו התוס' וכתבו הטעם "מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יום טוב", כדי להורות שאם המצא תמצא ירקות או תבלינים אחרים, שאין סכנה בטחינתם מערב יום טוב, אבל "מתקלקלין ביותר" עי"ז, מותר לטחנן ביום טוב בלא שינוי.

(ד) אולי י"ל שהתוס' איחרו מלהביא את הטעם השני "דרוח רעה שורה עליהן כשנטחנין בלילה" משום דס"ל דאפשר לפקפק בה כי כשקולף את השום כדי לטחנו מערב יו"ט ולהמנע ממלאכה ביו"ט שייך בכה"ג "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[31].

והבוחר יבחר.

עכ"פ שערי הביאורים לא ננעלו, ויש להסביר סדר דברי התוס' בכמה אופנים, אבל בכל אופן נראה שאין מדבריהם ראי' והוכחה לשיטת הגרמ"פ דליכא סכנה באכילת ביצים קלופות שהיו מיועדות מתחלתן להקפאה וכו'. וכיון ששיטת הגרמ"פ להתיר בכה"ג שדרך העולם הוא לקלפן מראש אינה מוכחת מדברי התוס', וגם מסברא אינה מוכרחת[32], ובכמה שו"ת[33] נראה להדיא שנקטו שאסור גם בכה"ג[34], הי' נראה לכאורה דמכלל ספק סכנתא לא נפקינן, ועל כן נראה שצריכים להחמיר בזה.


[1]בספר) בן יהוידע עמ"ס נדה שם כתב דתיבת "הן" בא להורות "שישארו בכך ואין תקוה שיתבטלו לפי אורך הזמן כאשר הי' בזוגות (ראה תוס' יומא (עז, ב) סוד"ה משום; חולין (קז, ב) סוד"ה התם. ב"י או"ח סי' קע. א"ר שם סק"י. מחזיק ברכה שם אות ב. ועוד), ולז"א הן, בהווייתן יהיו תמיד כך".

[2]מ"ש) רש"י "כלומר" נ"ל, כי בדרך כלל, בלשון התנאים, הלשון "מתחייב בנפשו" פירושו שהוא חייב מיתה (ראה לדוגמא כתובות פ"ג מ"ב; ב"ק פ"ג מ"י), אבל בנדו"ד לא עשה עבירה שיתחייב עלי' מיתה אלא הכניס עצמו בסכנה ועי"ז גרם למיתת עצמו.

[3]בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' לא) דלקמן בפנים כתב "שלא נמצא לשון כזה בש"ס רק עוד פעם אחת, בפסחים דף קי"א ע"א בארבעה דברים שיש בהם משום רוח רע".

וכנראה שלפום ריהטא כתב כן ואישתמיטתי' לפי שעה לכ"ק האדמו"ר הגה"ק זצ"ל (אשר שבילי הש"ס היו נהירין לי' כו') הא דאיתא בכ"מ, ובש"ס דילן: (א)בברכות מ, ע"א: "הישן למזרח גרנו דמו בראשו"; (ב) בפסחים קי, רע"א:שותה כפלים דמו בראשו"; (ג) שם קיא, ע"א: "הישן בצל דקל יחידי בחצר והישן בצל לבנה דמו בראשו"; (ד) שם קיב, ע"א: "לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות. ואם שתה דמו בראשו"; (ה) יומא כא, רע"א:"היוצא לדרך קודם קריאת הגבר דמו בראשו"; (ו) עבודה זרה י, ע"ב:"לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים כו' ואם שתה דמו בראשו"; (ז) שם:"לא ישתה אדם מים בלילה, ואם שתה דמו בראשו"*.

[4]ראה) במפרשים (חידושי אגדות מהרש"א, ערוך לנר ובן יהוידע עמ"ס נדה שם)ע"ד כפל הלשון "מתחייב בנפשו ודמו בראשו". וראה גם שו"ת דברי יציב (שבהערה הקודמת)מ"ש בפי' "דמו בראשו" בנדו"ד.

[5]"צ"ל) דהני ג' שום ובצל וביצה כחדא חשיב כיון דתלוי בקליפה", דאי לאו הכי שבעה דברים נינהו ולא חמשה (שו"ת קב זהב סי' יד).

[6]ברש"ש) נדה שם העיר: "חסר בדבריו ביצה". ואכ"מ.

* לכאורה כוונת ה'דברי יציב' היא שמצינו בש"ס רק עוד פעם אחת שמשתמש בשני הלשונות ביחד "מתחייב בנפשו" ו"דמו בראשו" והוא בפסחים קי"א ע"א, אבל בכל הגמרות שמביא הרב ח.ר. בשאלתו כתוב רק הלשון "דמו בראשו". המערכת.

[7]בערוך) לנר שם כתב: "אע"ג דאיירי שהם קלופים צ"ל דקאמר אם נקלפו אבל הקליפה עדיין מעורה בהן". גם בהגהות היעב"ץ שם כתב "משמע אפילו שהם קלופים שקליפתם עדיין מעורה בהם" [אבל הוסיף עוד פירוש] "או שייר קצתה של קליפה". [וראה אמרי יושר עמ"ס בכורות חולין (להרב מאיר גריינימן, בני ברק תשל"ו) בליקוטים בענינים שונים שבסוף הספר (סי' י"ד), שהעיר שלכאורה מדברי הגמרא אין הכרח לשני הפירושים]. וראה שו"ע אדה"ז הו"ד לקמן בפנים.

[8]אבל ראה תוד"ה אלא (תענית ח, ע"ב בסופו) :"אי נמי הכא מיירי בדבר המנוי והמדוד בלא צייר וחתים ובהא אית להו רשותא והתם מיירי במדוד ומנוי וכייל וצייר וחתים ובהא לית להו רשותא".

[9]ויעויין) גם ברכות ו, ע"א:"ולחתמי' בגושפנקא דפרזלא"ובפירוש רש"י שם:"בחותם של ברזל, דבמידי דצייר וחתים לית להו רשותא, כדאמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין".

[10]וראה) גם חדא"ג מהרש"א עמ"ס בבא בתרא ט, ע"א דאפשר שמה"ט א"ר אלעזר (ב"ב שם)ד"אע"פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה"– כדי "שלא יהי' רשות למזיקים עליהם", ע"ש.

[11]ולפמ"ש) בספר מנחת פתים (להג"ר מאיר אריק זצ"ל) על יו"ד (סקט"ז ס"ה) ע"פ דברי רש"י (הנ"ל הערה 9) דהא דבמידי דצייר וחתים לית להו רשותא, אינו אלא במידי דחתים בחותם של ברזל, הי' מקום לומר (וכדמשמע מדברי המנחת פתים שם)דבאמת מהני חותם (של ברזל) גם לענין שום קלוף וכו', ומ"ש בגמרא "ואע"ג דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי" היינו בחותם שאינו של ברזל. אבל עדיין צ"ע למה לא מהני הא ד"מציירי" גם אם אין החותם מועיל – לפמ"ש רש"י במס' חולין דסגי "באחד מכל אלו" (משא"כ להתוס' הנ"ל הערה 8).

[12] וראה גם פירוש (המיוחס ל) רש"י תענית כב, ע"ב "מפני רוח רעה שנכנס בו רוח שידה".

[13]פי') הרמב"ן עה"ת ויקרא טז, ח.

[14]ולהעיר) גם שבת פב, ע"ב:"הנצרך לפנות ואינו נפנה, רב חסדא ורבינא; חד אמר: רוח רעה שולטת בו, וחד אמר: רוח זוהמא שולטת בו", ופירש רש"י:"רוח רעה - ריח הפה שהזבל מרקב במעיים, ויוצא ריח דרך פיו".

[15]ראה) שו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב יו"ד סי' קמה) ד"יש מקום לומר .. דלאו מפני קדושת האותיות לחוד קאתי עלי', אלא מפני דהרוח רעה אינו שורה על אותו דבר כי אם בהיותו מגולה לגמרי מכל צדדיו, אבל בשמכוסה קצתו אינו שורה, כמו בנשתייר קליפה קצת [וכמבואר ממ"ש בהגהות היעב"ץ (הנ"ל הערה 7) ובשו"ע אדמו"ר הזקן דלקמן בפנים] ה"נ כתב שע"ג הביצה הוי כסוי קצת שאינו מגולה כלו לאויר, ואע"ג דאמרינן התם, ואע"ג דמנחי בסילתא כו', ה"ד בסילתא וכיו"ב שאינו מחובר בגוף הדבר, משא"כ בכתב שהוא בגוף הביצה, וכמו עיקרן וקליפתן (אע"ג דהקליפה אינה מחוברת, מ"מ היא התולדה) מהני להציל מרוח רעה". אבל ראה לשון האגודה דלקמן הערה 18.

[16]בבגדי) ישע על המרדכי שם כתב "שמעתי שדרך הוא לכתוב איזהו תיבות על ביצה קלופה וטוב הוא לזכרון כשאוכלין אותו". וראה גם שו"ת יביע אומר ח"א סי' ט אות ב. אבל בכ"מ (הסכמת הגר"מ שפירא זצ"ל לספר שלחן חי להרב חיים יעקב שאצק, לובלין תרצ"ג. שו"ת אפרקסתא דעניא הנ"ל שבהערה הקודמת. ועוד) פירשו שתשובת מהר"ם קאי על המנהג שהביא בספר הרוקח (הל' שבועות סי' רצו):"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות לפי שניתנה בו תורה . . . ואחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עלי' 'ויאמר אלי בן אדם גו' (יחזקאל ג, ג) . . . ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב".

[17]ראה) גם אגודה עמ"ס שבת סי' קב: "דילמא מצות מגינות".

[18]אבל) ראה בשו"ת אפרקסתא דעניא (הנ"ל הערה 15) "דכל השאלה קאי על המנהג שנותנים לתינוק עוגה או ביצה קלופה לפקחות הלב, וע"ז קאי השאלה, אמאי לא חיישינן לרוח רעה ..וע"ז תירץ המהר"מ ב"ב דדילמא לא שייך רוח רעה, ולשון 'לא שכיח' אין פירושו שלא נמצא כלל כמובן, אלא דלא שכיח כבזמן הקודם, ולכן לא חיישינן למלתא דלא שכיחא, משום סגולה לתינוק".

[19]וראה) גם רבינו ירוחם נתיב ד ח"ב; כל בו סי' קיח. חידושי הרשב"ץ עמ"ס נדה שם. אגודה נדה שם ושבת שם.

[20]מלשון) זה, ועד"ז להלן בנוגע לשימת הקליפה בתוך השום, משמע שאין היתרים אלו ברורים ופשוטים לכו"ע.

[21]תיבה) זו מוציאה מדעת שו"ת קב זהב (הנ"ל בפנים)שאין סכנה כי אם באכילת שלשתם כאחד.

[22]בשו"ת דבריך יאיר (להרב יאיר שי' חדאד) , חלק שלישי (ירושלים תשס"ג) סי' כח, נשאל בדבר "בצל ירוק עלים [SPRING ONION בלע"ז], האם יש בו משום בצל קלוף שעבר עליו הלילה" ולאחר השקו"ט בזה (ע"ש בארוכה) כתב דלא יהא אלא ספק, הלא כיון שהוא "ענין סגולי מאן לימא לך דלא אסרו כל דבר ששמו בצל", וע"כ "יש להחמיר בזה ויש לאסור כל סוג של בצל שנקלף ועבר עליו לילה שלם ולכן יש להקפיד להשאיר חלק מקליפתו עמו כדי להתירן באכילה".

[23]בשו"ת קב זהב הנ"ל (בסופו) כתב ש"העולם נזהרין גם בצנון בקלופה שעבר עליו לילה לאסור, ולא מצאתי שום רמז לזה בשום מקום".

[24]בשו"ת פרי אליהו (להרב אליהו זלאטניק) חלק שלישי (ירושלים תשל"ב) סי' לד, דן בענין ביצים הנמצאות במעי התרנגולת ועדיין לא נגמרה קליפתן החיצונה הקשה, וגם החלבון לא נגמר ורק החלמון לבד נגמר, ועברה עליהן הלילה, ופסק דאין בהן סכנה דרק כאשר "היתה כבר שלימה עם הקליפות ושברה והוציא ממנו רק את האוכל שבפנים אז יש קפידא דרוח רעה ואסור לאכלה אבל היכי דעדיין היא שלימה ורק עדיין לא נגמרה אז נקראת שלימה כמו עם הקליפות".

[25]בשו"ת דברי יציב (הנ"ל הערה 3) נסתפק "מתי נקרא עבר עליהם הלילה, אם דוקא כל הלילה, או אף אם נקלפו קודם עלות השחר", ומסברא ר"ל דיש מקום לחלק בזה בין קודם חצות לאחר חצות "דמחצות קרוי בוקר . . . ולפ"ז הי' אפשר לומר גם בביצים שקלפן אחר חצות, דלא שלטא בהו רוח רעה" אבל סיים ד"לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה"]. ולמעשה כתב שלא ראה שיחששו לזה אא"כ לנו כל הלילה מתחלתו ועד סופו, דהיינו שנקלפו קודם הלילה ועמדו קלופים עד הבוקר. וראה גם מ"ש בדברי יציב שם סי' לב.

[26]צע"ק) כוונתו במה ששינה ממ"ש בגמרא שהיו מונחים ב"סל" וכתב שהיו צרורים "בבגד".

[27]בשו"ת דברי יציב (הנ"ל הערה 3) כתב בדרך אפשר "דבכה"ג שנשאר אפילו חלק מהקליפה הרכה של הביצה שפיר דמי, ובזה א"ש נמי דלמה אמר הש"ס שמה 'ולא אמרן אלא דלא שייר בהן עיקרן או קליפתן', והרי בקלוף מיירי, ולהנ"ל א"ש שהוסיף בזה קליפתן הדקה הפנימית", וסיים ש"אולי לזה הרב התניא בשו"ע הנ"ל נקט מעט קליפות ודו"ק".

אבל לדידי נראה פשוט דמ"ש רבינו "מעט קליפות" כוונתו שלא הסיר את כל הקליפה (וכמ"ש בהגהות יעב"ץ הנ"ל הערה 7), וזהו דבר המוכרח מפשטות דברי הגמרא, דהא הגמרא איירי בשום בצל וביצה שהם קלופים, וא"כ צ"ב מ"ש דאם "שייר . . . קליפתן לית לן בה", ועכצ"ל דר"ל שרוב הקליפה הוסרה ונשארו רק "מעט קליפות" (וכמ"ש בערוך לנר שם).

[28]בספר אמרי יושר (הנ"ל הערה 7) כתב שהעירו לו: (א) "בשום יל"ע מהו קליפתן, דאפשר דהיינו הקליפה העליונה המקיפה את כל השומים הקטנים, וכמדומה דאם יקלפו את קליפתן של השומים הקטנים יתלשו מיד ולא שייך לומר שייר עיקרן ולא קליפתן אם לא שיטרח ויקלף קצת מהקליפות וישאיר סופן הדבוק בראש, וכה"ג נימא דחשיב שלא שייר קליפתן ובעי שישאר עיקרן; (ב)"לכאורה יש לחלק בין שומים לחים דאז הקליפה העליונה המקיפה את כל השומים היא קליפתן דאילו הקליפה הקטנה היא כעין אוכל וכמדומה שי שאוכלין אותה משא"כ בשומים יבשים דתרווייהו קליפות גמורות הן אף בקליפה קטנה סגי".

[29]ראה) גם אגרות קודש לכ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע (ח"ב עמוד קמד):"בעניני רוח רעה הרי - הבו דלא לוסיף עלה, ואין לנו אלא מה שכתוב בפירוש". וראה גם רשימותיו (חוברת קמח) דבכגון דא אין מדמין מילתא למילתא.

[30]ראה גם כף החיים (או"ח סתק"ד סוף סק"א) "דכשהם מבושלים או מעורבים עם דבר אחר אינו מזיק". ועפ"ז יש לבאר למה לא הביאו הטור והב"י (או"ח סתק"ד) ושו"ע אדה"ז (שם ס"א) את הטעם השני שכתבו התוס' והרא"ש לענין שומין, כי כללו בדבריהם גם חרדל ושחליים וכיו"ב.

[31]ראה מרדכי עמ"ס פסחים פ"ב (רמז תקצג) הו"ד בבית יוסף (או"ח סתנ"ה). רמ"א (או"ח שם ס"א). ט"ז, מג"א ושו"ע אדה"ז סט"ז, ובספר חסידים סי' תתנא – הו"ד במגן אברהם (או"ח סר"ו סק"ח) ושו"ע אדה"ז (שם סי"ד).

וראה שו"ת דברי יציב (או"ח סי' רכז) לענין ביצה שייחדה לעירוב תבשילין ועברה עלי' הלילה כשהיא קלופה, ד"שייך הטעם דשומר מצוה לא ידע דבר רע". וכ"כ בספר חשוקי חמד עמ"ס פסחים (להרב יצחק שי' זילברשטיין, ירושלים תשס"ו, עמוד תקעד ואילך) בנידון חייל בארץ הקודש שנודע לו "שלמחרת בשבת קדש יצאו להצלת נפשות הרחק מהבסיס, יותר מתחום שבת, וחפץ להניח עירוב תחומין כדי למעט בחילול שבת, אולם ברשותו רק ביצים מבושלות קלופות שנותר לו מארוחת הצהרים", ושאל "האם יכול להניחם לעירובי תחומין או לאו", וצידד המחבר "דכיון שהוא צורך פיקוח נפש להפר עצת אוייבנו . . . דשרי להניח עירוב שיש בו סכנה ולא לחוש משום שומר מצוה לא ידע דבר רע".

וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (להרב משה שי' שטרנבוך) ח"ד (יו"ד סי' קפו) "דבמקום מצוה כגון לצורך שבת וכדומה כשאין לו חלות אחרות יש לסמוך גם לכתחילה דשומר מצוה בסעודת שבת לא ידע דבר רע". ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח יו"ד סי' מד ח"ד) סתם לענין "בצל וביצה קלופה מע"ש שמכינין ליום השבת למחרתו . . . אני אומר שהוא בבחי' שומר מצוה לא ידע דבר רע . . . שאין בהם חשש היזק לאדם", ע"ש ובשו"ת ויען דוד (להרב חיים יוסף דוד שי' ווייס) ח"א (ירושלים תשנ"ג)סי' קיט.

[32]ראה גם שו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' כא) שכתב על דברי האגרות משה הללו:"מה אעשה ולא זכיתי להבין הדבר . . . שהרוח רעה מבחין בין קליפה שקולף לסעודה או לאכול מיד ובין קלופה שקולפים למכור והדבר הוא פלא ואין לו שום יסוד לפענ"ד".

[33]בנוסף לשו"ת דברי יציב (ועוד) הנ"ל, ראה שו"ת בית שלמה (להגר"ש דרימער, יו"ד סי' קפט). שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' סח; ח"ו סי' עד ועה). שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' לט). תשובת הג"ר יהודה דב שחט ז"ל, אב"ד דק"ק באזעל – נדפסה בקובץ 'מגדל אור' (יו"ל ע"י ישיבת אור אלחנן-חב"ד, לאס-אנדזעלעס, קאליפארניא) ח"ג (תשמ"ב) ס"ע סז ואילך. שו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קיא). ועוד.

[34]דאי) לאו הכי לא היו צריכים לכל הטעמים הנ"ל שהמציאו כדי להתיר הביצים הקלופות הנשלחות למרחקים וכיו"ב, עיין בדבריהם ולא עת האסף פה.