E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ נח - ז' מר-חשון - תש"ע
הלכה ומנהג
אמירה לעכו"ם בשאר איסורין
הרב יוסף יצחק שמוקלער
מג"ש כולל מנהטן חב"ד

א. בב"מ (צ.) אבעיא להו הא דאמירה לנכרי שבות אם הוא דוקא באיסור סקילה כמו שבת, או גם באיסור לאו כמו חסימה ובפשטות לא איפשיטא ולכן פוסק הראב"ד (מובא ברא"ש שם סוף סי' ו') דאזלינן לקולא (דספק דרבנן לקולא) ואמירה לנכרי שבות הוא דוקא באיסור סקילה אבל הרא"ש (שם) סובר דשפיר איפשיטא[1]ואמירה לנכרי אסור בכל האיסורים, וכ"כ הרמב"ם בהל' שכירות (פי"ג ה"ג וע"ש במ"מ) לענין חסימה, ובהל' איסו"ב (פט"ז הי"ג) "אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו", (ובמ"מ שם). וכ"כ הנמוק"י (בב"מ שם ריש דף נ"ג מדפי הרי"ף) "והסכימו האחרונים (הרשב"א והר"ן)..אפי' באיסור לאו'.[2]

כלומר כשהגוי עצמו מוזהר על זה (דהיינו ז' מצות ב"נ וכו') כו"ע מודי דאסור, שהרי עובר על לפ"ע לא תתן מכשול (כדאיתא בב"מ צ:). אבל כשאין הגוי מוזהר ע"ז, רק הישראל, דאזי יש רק אמירה לעכו"ם שבות, פליגי הראב"ד עם שאר הראשונים אם אסור באיסור לאו.

ולהלכה נפסק דאסור בכל האיסורים בשו"ע חו"מ (סי' של"ח סעי' ו') דאסור לומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ומוסיף הרמ"א, "דאמירה לעכו"ם אסור בכל אסורין כמו בשבת".

וכ"כ בשו"ע יו"ד (סי' רצ"ז ס"ד) "אסור לישראל ליתן בהמתו לעו"כ להרביעה[3](ומוסיף הרמ"א) וכן כל אמירה לעו"כ אפי' באיסור לאו אסורה".

וכ"כ בשו"ע אבה"ע (סי' ה' סי"ד)[4].

וכן פוסק אדה"ז בחו"מ הל' שאלה ושכירות וחסימה (סכ"ט) "אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה..ואמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה כמו בשבת ומועד".

וכ"כ באו"ח סי' רמ"ג (ס"א).

ב. "חסום פרתי ודוש בה" יש בו ד' ציורים א) פרה ודישה של ישראל ב) פרה של נכרי ודישה של ישראל ג) פרה של ישראל ודישה של נכרי ד) פרה ודישה של נכרי. בציור א' וב': נהנה הישראל, שהרי התבואה שלו אינה נאכלת.

בציור ג': הוה מעשה של איסור בדבר של ישראל (אע"פ שאין הישראל נהנה). בציור ד': הוה מעשה של איסור במלאכתו של נכרי.

ופליגי הראשונים באיזה ציור אסור אמירה לנכרי.

דיעה הא' בתוד"ה חסום וכן הגהות אשרי (שם בשם אור זרוע) והמ"מ (בהל' שכירות פי"ג ה"ג): סברי דוקא כשהישראל נהנה - דהיינו ציור א' וב'.

הנמוק"י (שם) סובר: דצריך מעשה איסור (לאפוקי לומר לנכרי אכול נבילה) בדבר של ישראל (לאפוקי ציור ד') - דהיינו גם ציור ג' אסור.

דיעה הב' בתוס' (שם) והרא"ש (שם): כותב הש"ך (יו"ד סי' רצ"ז סק"ד) דלכאורה דעתם דאסור אפי' בציור ד' (שהרי הם כותבים, וסותמים דאם הוה מעשה איסור - אסור, ואח"כ מביא דברי הנמוק"י, ומסיים "ואפשר לכוין גם דבריהם כן" שהתוס' והרא"ש יסברו כאופן הג'.

עכ"פ, הש"ך מסופק בדעת התוס' והרא"ש אם אסרו בציור הג' או גם בציור הד'. כותב אדה"ז בהל' שאלה ושכירות וחסימה (סכ"ט) "אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה דישה שלך..אע"פ שאין הישראל נהנה בזה, הואיל ונעשה איסור במה שהישראל מוסר לו משלו שהיא פרתו..אבל מותר לומר לו חסום פרתך ודוש בה דישה שלך".[5]

והיינו כדעת הנמוק"י שציור הג' - אסור. וציור הד' - מותר.

ומציין "רש"י רא"ש". והיינו שאדה"ז סובר שגם רש"י והרא"ש סברי כציור הג'.

וצ"ב א) הרי הש"ך ספוקי מספקא לי' בדעת התוס' והרא"ש ומדוע בריר לי' לאדה"ז בדעת הרא"ש.

ב) אם ברור לאדה"ז בדעת הרא"ש מדוע לא בריר לי' בדעת התוס'.

ג. וי"ל שהרי הרא"ש מסיים (שם) "וכן נמי אסור בשבת, לומר לנכרי שאין מזונותיו עליך, הילך בשר זה, ובשל אותו לצרכך בשבת" הרי הרא"ש רוצה להדגיש החומרא ונקט "הילך בשר זה", דהיינו ציור הג' ולא נקט - חידוש גדול יותר - ציור הד' מכלל דזה מותר.

משא"כ תוס' דנקט בתחלתו "הילך בשר" לקולא, שאפי' ציור הג' מותר, ובמסקנתו שסובר שאסור כותב סתם כמו לבשל. ובנוגע לרש"י בפשטות הכוונה שהרי כותב "חסום פרתי ודוש בה דישה שלך". משמע דפרתך ודישה שלך מותר.

והנה יש ב' אופנים ללמוד רש"י:

א) אפי' דישה שלך, דלא מיבעי דאיבעיא לן בפרתי ודישה שלי שנהנה, אלא אפי' בפרתי ודישה שלך, דיש צד להחמיר גם שם.

ב) דוקא דישה שלך איבעיא לן, אבל פרתי ודישה שלי לא איבעיא לן, דפשוט שאסור. (מהרש"א בדעת רש"י).

והנה בשלמא לאופן הא' ברש"י הרי האיבעיא כוללת הרבה ציורים, ורש"י נקט החומרא, דהיינו שמדגיש כח דאיסורא, ומדלא נקט ציור הד' רואים שסובר שמותר.

אבל לאופן הב' ברש"י, אין הוכחה שסובר שציור הד' מותר, שהרי בציור א' וב' אין שאלה, וזה שנקט רש"י ציור הג' יש לפרש בב' אופנים א) שציור הד' מותר כנ"ל ב) שציור הד' אסור, ורוצה להדגיש הקולא, שגם בציור הג' יש צד להקל דהיינו כח דהתירא.[6]

וצ"ב מהו הכרח והוכחת אדה"ז ללמוד רש"י כאופן הא' - אפי' דישה שלך ולא כאופן הב' - דוקא דישה שלך. דבאופן זה יש מקום ללמוד שגם ציור הד' אסור

ולכאורה הביאור בזה דמצינו בראשונים דלמדו רש"י כאופן הא' שכך כותב הטור (חו"מ סי' של"ח, וכ"כ הש"ך ביו"ד שם) ופירש רש"י שהבעיא היא באומר לו חסום פרתי ודוש בה אפי' אמר דוש בה תבואה שלך"

וכן מצינו בהרמב"ן בפי' על התורה (שמות פי"ב,ט"ז) מובא בד"מ (או"ח סי' ש"ז ס"ק י"א) "אבל בשלו אומר לנכרי ועושה וכך פרש"י בגמרא ב"מ"[7]

הרי הראשונים לומדים ברש"י שכוונתו אפי' בדישה שלך - כאופן הא', ומינה דפרתך ודישה שלך (ציור הד') מותר.

והנה הרא"ש כותב כרש"י "איבעיא להו מהו שיאמר לנכרי חסום פרתי ודוש בה תבואתך ומינה דפרתך ותבואתך (ציור הד') מותר. משא"כ התוס' אינו כותב דברי רש"י.

עכ"פ יש ב' הוכחות מהרא"ש שסובר כהנמוק"י א) ההוכחה שיש מרש"י ב) הילך בשר זה. משא"כ מהתוס' אין הוכחה.

ולכן ציין אדה"ז לרש"י והרא"ש ולא להתוס'[8][ואדרבה ראה בשעה"מ (הל' שכירות פי"ג ה"ו ד"ה ודע) שמדייק מסוף התוס'. שסוברים שאפי' ציור הד' אסור, דאל"כ מה מקשה משביעית][9]

ד. והנה יש ג' טעמים לאיסור דאמירה לעכו"ם א) שלא תהא שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות בעצמו (רמב"ם שבת פ"ו ה"א) ב) מטעם שליחות, דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מדרבנן (רש"י ב"מ ע"א:)[10] ג) ממצוא חפצך ודבר דבר (רש"י ע"ז ט"ו)

והנה טעם הג' לכאורה שייך רק בשבת (בירורי הלכות סימן א' אות י"א)

נשארת בשאר איסורין ב' טעמים א) קל ב)שליחות[11].

ובפשטות זהו ספיקת הגמ' - בב"מ (שם) - הא האיסור דאמירה לעכו"ם באיסור סקילה דוקא או גם באיסור לאו.

דאם הטעם "שלא תהא קל" י"ל דוקא באיסור חמור חששו וגזרו אבל באיסור לאו לא גזרו (דאם יעבור, עדיין לא יהי' איסור חמור) אבל אם הטעם "שליחות" אין חילוק[12], ומסיק- שאין חילוק, דהטעם שליחות.

והרמב"ם יתרץ, דהספק הוא בהטעם ד"קל" גופי', האם גזרו באיסור חמור דוקא, או גם באיסור קל חששו וגזרו, ומסיק דגם באיסור קל גזרו.

ועד"ז בנוגע למה שהראשונים מוכיחים דהאיסור דאמירה לנכרי הוא גם באם אומר לו בע"ש[13], שיעשה בשבת (ראה בב"מ שם בהרא"ש ובנמוק"י).

דבפשטות יהי' תלוי בב' הטעמים הנ"ל, דאם מטעם "שליחות" - אסור שהרי עשיית הנכרי בשבת נחשבת עשיית הישראל (ולא נוגע שעת המינוי אלא שעת העשיי').

ואם מטעם "שלא תהא שבת קלה" הרי לא יהי' קל, דכאן אמר לנכרי בע"ש.

אבל האמת דגם מטעם שלא תהא קל - אסור[14] (שהרי הרמב"ם (שם) כותב להדיא דאסור) וצ"ל דגם בזה תהא שבת קלה.

(וי"ל ההסברה בזה: שנראה לישראל כאילו מעשה הנכרי, מעשה דידי' הוא, ולכן נוגע שעת המעשה)

ועד"ז בהנוגע לשיטת הר"י (סוף תוד"ה חסום בב"מ שם) והרא"ש (שם) שס"ל, שצריך להיות מעשה איסור. (כגון חסום ובשל) אבל או המעשה הוא היתר, מותר. כגון: לומר לנכרי אכול נבילה, מותר. שהישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפי הנכרי ע"ש. דע"פ הטעם "דיש שליחות לעכו"ם לחומרא" מובנת סברתם דהרי שליחות הוא דוקא על המעשה (ולא על מידי דממילא - כידוע מ"ש הקצוה"ח בסי' קפ"ב מפי' הרא"ש בנדרים ושלכן על מצות שבגופו ל"א ששא"כ) ולכן אם אסור לישראל לעשות מעשה זו, ה"ה שאסור לומר לנכרי לעשותו - דיש שליחות ונחשב שהישראל עשאו, אבל אם מותר לעשות מעשה זו, מותר לומר לגוי לעשותו, דאפי' אם נאמר ששא"כ ונחשב שעשאו הישראל, הרי הוא היתר, וזה שהגוי אוכל הנבילה, הרי בזה ל"א ששא"כ.[15]

אבל האמת, שמובנת גם ע"פ הטעם "דלא תהא שבת קלה", שהרי אם המעשה היא איסור, אזי אם אמר לנכרי, תהא קלה, ויבוא לעשות בעצמו, אבל אם המעשה היתר, רק שהגוי אוכלו, לא תהא קלה כו'.שהרי כמו שהדין הוא בשליחות - שהמעשה מתייחס להמשלח, משא"כ האכילה וההנאה, ה"ה בעיני בנ"א שהמעשה שהנכרי עושה ע"פ דיבורו, נראה לו כמעשה שלו (עכ"פ בדרך גרמא), אבל האכילה וההנאה של הגוי אינו שייך אליו, ולא יבוא לאכול וליהנות בעצמו.

עכ"פ: ג' ענינים שבהשקפה ראשונה הי' נראה שהם מטעם שליחות, יש להבינם בטוב גם מטעם שלא תהא קלה.

ה. והנה יש שיטה ממוצעת (בין תירוץ הא' והב' של תוס') שיטת "הגהות מרדכי" (סוף במה טומנין) דבסברא נוקט - כשיטה הא' דתוס', שצריך שיהנה הישראל. אבל בפועל פוסק כשיטה הב' בתוס' א) שגם דישה שלך אסור (מטעם דגם זה נחשה נהנה) ב) "ליתן בשר ולומר בשל" אסור מטעם שנראה כשלוחו כמ"ש הדרישה והלבוש (בסי' ש"ז סכ"א). וכן משמע בהגמ"ר גופא "מכוער" (תוי"ט שם) ומסיים "ונראה".

משא"כ תוס' והרא"ש סברי מטעם דהוה מעשה איסור ודבר של ישראל - דהיינו איסור מצ"ע - מלאכת ישראל. ועפ"ז יקשה סתירה באדה"ז דבאו"ח (ש"ז סל"ה ובכ"מ) פוסק כהג"מ מטעם שנראה כשלוחו. ובחו"מ (סוף הל' חסימה) פוסק כהרא"ש ונמוק"י מטעם מעשה איסור ודבר של ישראל.

אמנם האמת שבהרא"ש גופא מוכח שטעמו "נראה כשלוחו" (וכ"כ המנח"כ שם) שהרי מקנה לו החפץ ושוב אינו דבר של ישראל וממילא אינו מלאכת ישראל (ראה באדה"ז (ש"ז שם) וכן מדוייק בהלבוש שם) אלא מכיון שהישראל נתן לו חפץ משלו מחזי כמלאכת ישראל ועושה שליחותו. [וא"כ י"ל דבסברא ג"כ ל"פ הרא"ש והג"מ, ואדה"ז פוסק ככולם.

אבל זה אינו שהרי אדה"ז כותב להדיא (או"ח רנ"ב קו"א סק"ה ד"ה והנה) שהרא"ש והג"מ פליגי וכ"כ הש"ך ביו"ד (רצ"ז סק"ד).

אלא הביאור הוא] דלכו"ע הסברא מחזי כשלוחו, ופליגי מתי, להרא"ש כ"ז שנותן לו משלו ולהג"מ דוקא כשהישראל נהנה. ומוכח כן בהג"מ דמדוע כותב בתחלה הסברא דנהנה, אם לבסוף כותב הסברא דמחזי כשלוחו, אלא משום שס"ל דדוקא כשנהנה אמרינן מחזי כשלוחו. וזה הפירוש בהמג"א (ש"ז סקכ"ט בסופו) שמצריך הנאה ע"ש וכמ"ש אדה"ז (רמ"ה קו"א סק"ד ד"ה ועוד).

עכ"פ: לכו"ע אסור כשנראה כשלוחו, ופליגי מתי נראה כשלוחו, א) דוקא כשנהנה - הג"מ, תירוץ הא' בתוס'. רמ"א ביו"ד מג"א באו"ח. ב) כשנותן לו משלו - רא"ש, נמוק"י, ש"ך יו"ד, אדה"ז באו"ח ובח"מ[16].

(ועדיין הגמ"ר הוה שיטה ממוצעת שבסברא סובר כתירוץ א' בתוס' ובפועל נוטה לתירוץ הב' שמרחיב הנהנה גם בדישתך, וכוותי' פוסק הרמ"א והמג"א).

עכ"פ מתורץ הסתירה באדה"ז דלעולם פוסק כהרא"ש וכמ"ש (באו"ח סי' ש"ז סל"ה) "שאין לו שום ריוח באמירה זו" (ובהל' חסימה) "אע"פ שאין הישראל נהנה בזה".

רק שבחו"מ: כותב ההגדרה (כמו הראשונים שם). ובאו"ח: כותב ההסברה שנראה כשלוחו (כמ"ש האחרונים שם). דכו"ע סברי (כולל הרא"ש) מנראה כשלוחו.


[1] וראה בר"ה (כ"ד:) ובע"ז (מ"ג:) שהקשה הגמרא על ר"ג האיך עשה דמות צורות לבנה והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני כגון חמה ולבנה כו"מ. ומתרץ שאני ר"ג שאחרים (נכרים) עשו לו ע"כ.

ובתוס' (ד"ה שאני) מקשה הרי אמירה לעכו"ם שבות ומתרץ במקום מצוה לא גזור.

אמנם מצינו שינוי בין התוס' בר"ה להתוס' בע"ז, דבע"ז כותב: והא אמירה לעכו"ם שבות ואפי' בדבר שאינו של שבת כדאמרינן בב"מ גבי חסום פרתי ודוש בה. ובר"ה כותב: יש בעיא אי איכא שבות בלאו או לא גבי חוסם פרה ודוש בה.

וי"ל דהתוס' בע"ז סובר כשאה"ר דהאיבעיא איפשיטא ולכן כותב בפשיטות דיש אמירה לעכו"ם בכל האיסורין אבל תוס' בר"ה סובר כהראב"ד דהאיבעיא לא איפשיטא ומקשה מדוע לא הביאה הגמרא הוכחה מר"ג דאמר לעכו"ם לעשות לו דמות לבנה, מכלל דזה לא נכנס בהאיבעיא דמצוה שאני. [ואע"פ שיש עוד תירוץ בגמרא (ר"ה שם) "דלהתלמד שאני" וממילא הי' אפשר לדחות ההוכחה, י"ל דעכ"פ הו"ל להגמרא להביאו ולשקו"ט בי' וצ"ע. וראה בתוס' הרא"ש ע"ז שם ד"ה שאני. ובערוך לנר בר"ה (שם ד"ה ודש).

אמנם יש עוד חילוק בין ב' התוס' דבר"ה מביא הוכחה מחוה"מ "ואע"ג דבכל מילי אמירה לנכרי שבות כדמוכח במו"ק ואפי' בדרבנן איכא שבות". ובע"ז אינו מביא הוכחה זו, ולכאורה הטעם לתוס' בע"ז, הוא כמ"ש התוס' בב"מ (שם ד"ה אבל) "משום דשבת ויו"ט חדא מילתא וגזרו אטו שבת". ואין הוכחה מחוה"מ דשם שבת עלה.

וקשה על התוס' (בר"ה) דאם באמת יש הוכחה מהברייתא דחוה"מ מדוע לא פשטה הגמרא (בב"מ) האיבעיא והדרא קושיית התוס' (בב"מ) לדוכתא. וי"ל דהגמרא בב"מ לא ידעה הברייתא והגמרא דמו"ק (משא"כ הא דר"ג - דמשנה היא בר"ה)

[ויש מקום לומר דלעולם סובר התוס' בר"ה כתוס' בב"מ, וכוונתו: דגם כאן נחשב לא תעשון ללאו דע"ז שהיא בסקילה (וראה בפלפולא חריפתא בב"מ שם אות ט') "וכל מילי" בדבר יש בו סקילה, אבל מ"ש "יש בעיא אי איכא שבות בלאו"

לכאורה לא נוכל לפרש כדלעיל, שהרי מאותו טעם דאין הוכחה מחוה"מ, אין הוכחה מלא תעשון, וי"ל דכוונת התוס' הוא "את"ל" שלא תעשון אינו נחשב לתא דע"ז אלא לאו לחודי', קשה מדוע לא פשטה האיבעיא בב"מ, "ומ"מ קשה": דאם לא תעשון נחשב לתא דע"ז, קשה שהרי בודאי יש אמירה, ואם נימא דלא נחשב לתא דע"ז ואין בו אמירה, קשה מדוע לא פשטה האיבעיא בב"מ].

ק"ק להתאים תירוץ התוס' עם שיטתו בשאר מקומות (ראה טור וב"י או"ח סי' ש"ז ס"ה) דלא התירו אמירה לעכו"ם - באיסור דאורייתא - במקום מצוה, וראה ברש"ש ובמצפה איתן (בר"ה שם), שתירצו שאמירה לעכו"ם בלאו (שאין בו מלקות), מותר לכו"ע במקום מצוה.

ואע"פ שלשון הגמרא (בב"מ שם) "או דלמא לא שנא" - שאין חילוק? י"ל הכוונה לעצם האיסור, דאמל"נ, אבל לעולם במקום מצוה, שנא ושנא, דבאיסור סקילה - לא התירו, ובלאו - התירו.

וראה בבירורי הלכות (להרה"ג פלאטקין ז"ל) סי' א' אמירה לעכו"ם (אות ט') שכותב בארוכה בנוגע ללומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר.ומביא שמהתוס' בר"ה (שם) רואים שסובר שאסור דאל"כ יתרץ דר"ג עשה ע"י אמירה לאמירה ומסיים "אכן מתוס' ע"ז מג: משמע להיפך ע"ש" ולא זכיתי להבין כוונתו שהרי לכאורה התוס' בע"ז מתרץ כמו תירוץ התוס' בר"ה וצ"ע.

[2]) ויש שיטה ממוצעת ומכריע דהאיבעיא לא איפשיטא (כהראב"ד) אבל להלכה נקטינן לחומרא (כשאה"ר). והוא שיטת הסמ"ג לאוין קפ"ד וז"ל "אמר לגוי חסום פרתי ודוש בה, היא בעיא ולא נפשטה, הילכך אסור ואינו לוקה". (וכבר הקשה עלי' המל"מ (בשכירות פי"ג ה"ג) דאם לא איפשיטא אמאי אסור הרי ספיקא דרבנן לקולא. ויש שמתרצים ע"פ מה שמביא הסמ"ג - בלאווין ק"י - דכל תיקו דאיסורא (אפי' דרבנן) לחומרא, ומכיון דלא איפשיטא הוה כתיקו).

והנה יסוד פלוגתת הראב"ד ושאה"ר היא, דהראב"ד: פוסק כר' חידקא דעכו"ם מצווין על הסירוס, וממילא נשארת איבעיא דלא איפשיטא ולקולא. ושאה"ר אינם סוברים כר"ח וממילא איפשטא האיבעיא לחומרא, ומקשה הח"מ באבה"ע (סי' ה' סק"ח) מדוע מביא הרמ"א הדיעה דעכו"ם מצווין על הסירוס (וכ"כ הב"ש שם בס"ק ט"ז וי"ח) הרי אנו פוסקים באמירה לעכו"ם -לחומרא מכלל דעכו"ם אינן מצווין על הסירוס. וסיים ויש ליישב. וע"פ הנ"ל אולי יש ליישב קצת דהרי ישנו שיטת הסמ"ג דס"ל כב' החומרות הן כר"ח דסבר דהאיבעיא לא איפשיטא (ובלאוין ק"כ פוסק להדיא כר' חידקא), והן לחומרא באמירה לעכו"ם.

וממילא אין סתירה דהגם שאנו פוסקים באמירה לעכו"ם לחומרא, אנו חוששין להדיעה דעכו"ם מצווין על הסירוס משום דגם בתוך הדיעות דסברי שאמירה לעכו"ם לחומרא, איכא דסברי דעכו"ם מצווין על הסירוס.

ובס"א: בנוגע לאמירה לעכו"ם רוב הדיעות לחומרא, דהראב"ד דיעה יחידאה היא, אבל בנוגע לסירוס יש ג' ראשונים דסברי דמצווין (הראב"ד והסמ"ג והג"א) ויש מקום לחוש לדבריהם.

כוונת הב"ש "בהג"א" הוא - לב"מ פ"ז ס"ו.שכותב שאמל"נ אסור בכה"ת, וגם שנכרי מצווה על הסירוס (וכשיטת הסמ"ג). ומקור דבריו - מהאו"ז (ב"מ אות רפ"ה רפ"ו) שפוסק להדיא כר' חידקא. ובנוגע לאמל"נ בכל התורה עי' או"ז (שם סוף אות רפ"ג וריש אות רפ"ד) ויל"ע היטב מהו מסקנתו. ולהעיר מהר"ן פ' תולין (נ"ז. בדפי הרי"ף) ד"ה גרסינן שלכאורה משמע שס"ל ג"כ כהסמ"ג. וי"ל דהטעם דנקטינן לחומרא הוא משום דאפשיטא, וכוונתו בלא אפשיטא היינו להדיא. והנה הר"ן מצטט לשון של הראב"ד (בהשגותיו להרמב"ם - בהל' כלאים, וכבר הקשה הגר"א שיש סתירה בהראב"ד) ויש לומר שכוונת הראב"ד בהשגותיו הוא כהסמ"ג, כפשטות הלשון, אבל הר"ן הגם שלא ס"ל כהסמ"ג- ראה בחידושי הר"ן ב"מ (שם) שלא הביא שיטת הסמ"ג. לא נמנע מלצטט לשון הראב"ד, משום שאפשר נמי להתפרש כהשיטות דאפשיטא ג"כ.

[3]) לפי הב"י והב"ח והש"ך (ס"ק ד' שם) הטעם להלכה זו שאמירה לעכו"ם שבות. אבל לפי הדרישה הטעם משום דהגוי עצמו מוזהר על הרבעת בהמה והרכבת אילן, (רמב"ם מלכים פ"י ה"ו) ואסור מטעם לפ"ע, וכ"כ הדג"מ והגר"א ורעק"א והמנ"ח (וראה לקמן בסוף הערה אחרונה).

[4]) אמנם כו"ע מודי להלכה זו. לשאה"ר: מטעם אמירה לעכו"ם. ולהראב"ד: מטעם לפ"ע דסבר דעכו"ם מצווה על הסירוס (כדחיית ר' פפא - בב"מ שם) ע"ש בב"ש ס"ק ט"ז.

[5]) ונותן טעם "שהנכרי אינו מוזהר על החסימה" ובהשקפה ראשונה לומדים דזהו הטעם שחלוק ציור הד' מציור הג'. וזה אינו שהרי גם בציור הג' אין הנכרי מוזהר על החסימה. אלא הטעם שחלוק ציור הד' מציור הג', הוא, מפני שאין כאן דבר של ישראל ונחשב מלאכתו של נכרי שמותר כמ"ש במכילתא ובנמקו"י (שם).

וזה ל"צ אדה"ז לכתוב שהרי כבר כתב לפני"ז שכל האיסור הוא דוקא "הואיל ונעשה איסור במה שהישראל מוסר לו משלו" ומינה דכשאין דבר של ישראל אין כאן איסור מלכתחילה, ורק שאדה"ז מוסיף עוד תנאי שצריך שלא יהי' הנכרי מוזהר עליו, דאם הוא מוזהר, אסור אפי' בציור הד', מטעם לפ"ע.

וזהו כוונת אדה"ז דציור הד' מותר "שהנכרי אינו מוזהר על החסימה" אבל אם הי' מוזהר הי' אסור בכל אופן (אפי' בציור הד') וכ"כ הגהות אשרי בב"מ (שם) וראה בתרוה"ד סי' צ"ט.

[6]) ולכאורה הי' נראה להוכיח דגם לפי המהרש"א ציור הד' מותר. דדוקא נקט ולא לקולא דהרי הכרח המהרש"א שלא ללמוד ברש"י לחומרא הוא מפני שלא כתב אפי' דישך שלך ומה"ט צריך לומר נמי לא לקולא, דאל"כ הול"ל "אפי'" לאידך גיסא "אפי' פרתי בדישך שלך" וכ"ש פרתך בדישה שלך. אבל זה אינו, שהרי "דישך שלך" הוא הוספת רש"י, ובזה אפשר לדייק מדוע לא קאמר אפי', אבל "פרתי" הוא לשון הגמרא ובזה אין לדייק דהו"ל - לרש"י - להוסיף "אפי'". וממילא עדיין יש מקום לומר שנקט הגמרא "פרתי" להדגיש כח דהיתרא.

ועדיין יש מקום להוכיח דלא לקולא קאמר (רש"י), דמכיון שההלכה היא לחומרא (ראה רש"י ב"מ ע"א: - דגם בריבית אסור אמל"נ ע"ש בתוד"ה כגון) הו"ל להדגיש החומרא ולא הקולא, ממילא צ"ל דדוקא קאמר (ציור הד' מותר) דאזי נקט הציור הכי לחומרא ויש לעיין אם הכלל הזה נכון.

[7]) וכ"כ הרמב"ן בחידושיו (ב"מ שם ד"ה הא דבעינן) וראה ג"כ בחידושי הר"ן (שם ד"ה מהו) ועי' בשעה"מ שם בסופו.

[8] ואולי יש להעמיס כן גם בהש"ך (שם) שהתחיל "ומשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עו"כ אסור כיון שהישראל הי' אסור לעשות בכה"ג" שכוונתו להרא"ש ותוס' (שגם התוס' כותבים הסברא - דמעשה איסור, משא"כ ר' ירוחם אינו כותב הסברא) דבהשקפה ראשונה משמע שאוסרים ציור הד' ומסיים "ואפשר לכוון גם דבריהם כן" י"ל הא כדאיתא והא כדאיתא, דבהרא"ש: ודאי שיש לכוון (ומפני ב' ההוכחות דלעיל), ובדעת התוס': ספוקי מספקא לי', (דאפשר דהא שלא כתבו ההיתר - בציור הד' - הוא מפני שפשיטא להו ומשו"ז כותב "ואפשר". אמנם בין כך ובין כך קשה מב' ההוכחות דלעיל על שיטת התוי"ט (שסובר דהרא"ש אוסר אופן הד') וי"ל א) יתרץ רש"י ע"פ המהרש"א ונקט כח דהיתרא כדלעיל בהפנים. והרא"ש שנקט אופן הג' הוא משום שנקט לישנא דהמתירים. ב) דיבר הכתוב בהוה ולכן נקט הרא"ש אופן הג' שזהו המצוי וההוה, ועד"ז י"ל ברש"י שנקט השאלה אפי' באופן הג', ולא אופן הד', משום שזהו המצוי. וא"כ מתורץ הש"ך ג"כ.

עכ"פ יש ב' משמעיות בהרא"ש: א) לשונו בפרטיות מורה שמתיר אופן הד' ב) כללות סתימת לשונו, מורה שאוסר אופן הד'. ופליגי האחרונים איזו משמעות עיקר, להתיו"ט - הכללי, ולאדה"ז - הפרטי. והש"ך ומנח"כ - מספקא להו.

[9] וראה ג"כ בתוס' הרא"ש בב"מ (שם) שמסיים "ואז אין ראי' מכאן להתיר ליתן לנכרי לבשל בשבת" (ומשמיט סוף התוס' משביעית.

[10]) בד"ה בשלמא סיפא- בההו"א דגמרא שם, ובד"ה אדעתא דידי', שכך נשאר גם במסקנא וראה בתוד"ה כגון.

ראה באדה"ז או"ח רמ,ג ס"א "מ"מ מד"ס יש שליחות לנכרי לחומרא" שמציין "ב"מ ע"א" היינו לעצם הגמרא שכך הוא משמעות הגמרא בההו"א שם (ויל"ע מהו המשמעות, ואולי י"ל שהגמ' מסיק דאין שליחות מה"ת ולפני"ז קאמרה דמדרבנן לחומרא משמע שקאי על מה דמסיים, דהיינו שליחות לחומרא וראה בתוד"ה בשלמא שלמד ג"כ בהו"א מטעם שליחות) רק שפליגי רש"י ותוס' (בד"ה כגון) אם נשאר כך במסקנא.

[11]) והנה הגרמ"ד ריבקין ז"ל מפלפל ומבאר מדוע אדה"ז (או"ח רמג,א.) צריך להביא הן הטעם דשליחות והן הטעם דקל. והגרש"י זוין ז"ל עונה לו דנראה לו דאין זה ב' טעמים, דלעולם הטעם הוא שלא תהא שבת קלה , וגדר האיסור הוא שליחות, דיש אמאי ויש מה. ראה לאור ההלכה (בעניין שבת, בהערה שם).

וז"ל אדה"ז "ומ"מ אין זו אלא אסמכתא בעלמא, ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביו"ט אינו אלא מדבריהם, כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבואו לעשות בעצמן" עכ"ל ופליגי האם "כדי" קאי על "ועיקר" שזהו טעם ויסוד האיסור או ש"כדי" קאי על "מדבריהם" ("ועיקר" האיסור, הכוונה, שאין העיקר מה"ת אלא מדבריהם).

אבל ראה שיחת (חג השבועות תשכ"ד) דנראה שלומד שזהו ב' טעמים, דמבאר מדוע הוזקק אדה"ז לב' טעמים ועביד צריכותא. אמנם א"כ צריך ביאור מדוע תיקנו חכמים שליחות לנכרי לחומרא. כבר ביאר זאת הריב"ש (סי' ש"ה) דיש הרבה שיודעים דין שליחות ולא יודעים דאין שליחות לעכו"ם (מאתם גם אתם) ויסברו שמותר, לכן גזרו שליחות, וא"כ אדרבא מהריב"ש רואים ששליחות הוא טעם אחר מהרמב"ם.

[12] אמנם ע"פ מ"ש הריב"ש (בסי' ש"ה) י"ל ב' צדדי האיבעיא גם בשליחות, שהרי הטעם הוא, משום גזירה שיחשבו שיש שליחות לעכו"ם. ובזה י"ל דגזרו רק באיסור חמור ולא באיסור קל.

אבל עדיין יש מקום לחלק בין שליחות לקל דהרי הגזירה דשליחות היא שיחשבו שמותר לעשותו, שהרי שלוחו כמותו עושהו, וזהו גזירה ממש- ששוה בכל, אבל הגזירה דקל, היא רק חששא בעלמא, ובזה יש לחלק בין איסור קל לחמור.

[13]) ודבר דבר לכאורה שייך כשמדבר בשבת דוקא (ויש בזה חומרא על ב' טעמים הנ"ל דגם אם אמר להנכרי לעשות לאחר השבת אסור מטעם ודבר דבר) אבל ראה בשיחת חה"ש תשכ"ד הנ"ל דלדעת אדה"ז שייך (קצת) אפי' קודם השבת. שואל (שם) מדוע אינו מביא אדה"ז הטעם דודבר דבר- ברמ"ג ס"א ויל"ע אם יש מקום לתרץ עפ"י מ"ש אדה"ז (רס"ג קו"א סק"ח בד"ה והשתא) "ומה"ט מתור לומר לו עשה מלאכה" דודבר דבר אינו יסוד האיסור אלא לאחרי שנאסר כבר, שוב יש ודבר דבר דעפ"ז י"ל שלכן לא הביאו בסי' רמ"ג ששם מדבר ביסודי האיסור . לכאורה ע"פ דברי אדה"ז הנ"ל יתורץ קושיית הפרמ"ג (ש"ז ס"ק כ"ט) שמסיים ויש לישב, והאחרונים (שם)תירצו באו"א.

[14]) ואדרבא י"ל דמזה שהראשונים הנ"ל צריכים להביא ראיות שאסור, משמע קצת שסוברים כהטעם "דקל", דאם ס"ל מטעם "שליחות" לכאורה ל"צ ראיות דאסור, ויש לדחות.

[15]) וראה ברעק"א (או"ח סי' ש"ז /במג"א סקכ"ט) שמפרש כן, רק בס"א שזה נהנה וזה מתחייב ל"א, והיינו הב' שכתבנו, דהטעם לזה שזה נהנה וזה מתחייב ל"א, הוא מצד שזהו מידי דממילא (או האכילה או ההנאה כמו שהאריך בזה הר"י ענגיל אתווון דאוריייתא כלל כ"ד ועוד) ורעק"א כותב הדין, וכתבנו הטעם להדין. וראה באדה"ז קו"א רס"ג סק"ח, "הרי זה כאילו זה הוליך אותו שם כמ"ש התוס' ורא"ש פ"ז דב"מ" זהו דוקא ע"י ההסברה שגופו אינו גופך.

[16]) עפכ"ז ירווח: א. מדוע המג"א אינו מביא שאר הראשונים (בסקכ"ט) משום דלא ס"ל כוותיי' (ולהעיר ממש"ב סי' ש"ז. שעה"צ ס"ק פ"ג ויל"ע בכוונתו.) ב. המחבר והרמ"א (בסי' ש"ז) עדיין פליגי דהמחבר פוסק כהרא"ש, והרמ"א כהג"מ (כדמוכח משיטתו ביו"ד) רק שהאחרונים תירצו שכאו"א מודה למה שכותב השני אבל לא למקור דבריו. ג. דבר של ישראל ומעשה איסור אינם ב' ענינים אלא א' דעי"ז מחזי כשלוחו אבל באכילה או שאינו של ישראל אינו נראה כשלוחו. ד. לכו"ע שליחות ממש דוקא כשהנכרי עושה בשביל הישראל ופליגי מתי מחזי כשלוחו, לתירוץ הא' נהנה, ולתירוץ הב' מעשה איסור ודבר של ישראל. ועפ"ז מובן ביאור המנח"כ דמדוע השמיט הרא"ש מלכתוב בפירוש היתר כשאינו דבר של ישראל (ורק משמע ממילא) משום שזה פשיטא דלכאורה מהו פשיטותי', אלא משום ששליחות אין כאן, ונראה כשלוחו אין כאן.

ועפ"ז צ"ב בשיטת התוי"ט דאפי' באינו דבר של ישראל אסור, דמדוע יאסר, ואולי מטעם שלא יהא קל. (דקשה לומר שליחות אפי' כשאינו עושה בשבילו).

ה. ב' השיטות בתוס' פליגי מתי נראה כשלוחו, אבל העניין דנראה כשלוחו אפשר לבאר הן לרש"י והן להרמב"ם. די"ל טעמו שלא יהא קל דכ"ז שנראה כשלוחו יהא קל להרואים. ויש ב' שלבים. א. קל לעצמו ב. קל לאחרים. וכן י"ל מטעם שליחות א. דזהו גזירה אטו שליחות (ראה באדה"ז רמ"ג ס"ב) ב. י"ל ע"פ הריב"ש (בסי' ש"ה) שכותב הטעם דיש שליחות משום שנראה כשלוחו לכן גם כאן יש סיבת האיסור, רק שאסרוהו לעצמו, ולא נתנו בו מדין שליחות ממש(וגם כאן יש ב' שלבים א. שליחות ממש, ב. נראה כשלוחו- ראה באדה"ז סי/ ש"ה סכ"ט) ויומתק ביאור המהרש"א (בב"מ שם) שפשוט שנהנה אסור בכה"ת והאיבעיא בדישתך, די"ל ההסברה דכשנהנה זו שליחות ממש וזה אסור בכה"ת משא"כ כשלא נהנה אסור רק מטעם נראה כשלוחו- בזה איבעיא לן. וכן בקל יש ב' שלבים ( ויל"ע אם שיטה א' בתוס' סוברת רק משליחות ממש או גם מנראה, ואת"ל שסוברת גם מנראה, י"ל ההסברה במהרש"א, דהנראה ממש- דהיינו בשנהנה, בודאי הוה בכה"ת, אבל הנראה קצת- דהיינו שאינו נהנה, בהא איבעיא לן).

ו. ביאור רעק"א (בסי' ש"ז מג"א סקכ"ט) מתרץ רק מדוע אין כאן שליחות ממש אבל אינו מתרץ מדוע לא הוה נראה כשלוחו ולכן צריך ללמוד ולהוסיף בתוס' שהאכילה לא רק שאינו שליחות אלא גם אינו נראה כשלוחו.

ז. עי' יו"ד (סי רצ"ז ס"ד) שפליגי הש"ך והגר"א- בדעת הרמ"א. שהש"ך סובר שהרמ"א כהג"מ. והגר"א סובר שהרמ"א כהרא"ש, ומיתלי תלי אי קאי ארישא או אסיפא ע"ש. ולכאורה קשה שהרי כל האחרונים חולקים על הש"ך וסברי שיש רמב"ם, ומדוע נקט אדה"ז (בקו"א סי' רמ"ה סק"ד) כהש"ך שהרמ"א כהג"מ.

תירץ לי חברי הת' בצלאל שיחי' באראס שיש ב' חידושים בהש"ך א. הפשט בהמחבר והרמ"א מטעם אמל"נ ב. דאין רמב"ם שסובר שנכרי מצווה על הרכבה. לעולם מסכים אדה"ז עם האחרונים- בחידוש הב', שאכן יש רמב"ם. אבל מסכים עם הש"ך בחידוש הא' דהפשט בהמחבר הוא כמ"ש בב"י. ושכן מדוייק לשון המחבר "בהמתו" וכן משמע מהרמ"א שמביא כאן אמירה לעכו"ם בכה"ת ובשיטת הרמ"א מסכים אדה"ז עם הש"ך.