ברמב"ם פי"ז מהל' גזילה ואבידה ה"א: כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו. אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה ובא אחר והחזיק בה הרי זה שהחזיק בה זכה בה.

והמקור לזה הוא מהמשנה בב"מ דף י, א: ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה.

והנה ממשיך שם בהלכה ח': וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדו הרי אלו קונים לו. ואם הגיע המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה; ובהלכה ט: חכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבו המוצאין זה עם זה. במה דברים אמורים בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקין בהן או בשדה שאין לו בעלים. אבל העומד ברשות הרבים או בתוך שדה חבירו אין ארבע אמות קונות לו ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו. עכ"ל.

והנה במקום שד' אמות קונות ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה, האם זה שנפל עליה קני, הנה בגמ' ב"מ (שם) פריך על המשנה הנ"ל דאמאי אין ארבע אמות קונות לזה שנפל, ומשני: א) זה שנפל לא קני משום ד"כיון דנפל, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני (לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים כסבור שנפילתו יפה לו. רש"י), בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני". ב) רב ששת אמר כי תקינו רבנן ד' אמות בסמטא דלא דחקי רבים או בצידי רשות הרבים, אבל ברשות הרבים דקא דחקי רבים לא תקינו רבנן ד' אמות, ומשנתנו מיירי ברשות הרבים - שאין ד' אמות קונות.

ונמצא דלתירוץ הא' בגמ' יש בנפילה שני ענינים: א) דנפילה לא חשיב כמו שהגיע לידו, ונפילה לא קניא. ב) דנפילה עוד מגרעה, דאם היה במקום שחכמים תקנו לו ד' אמות - לולא הנפילה היה קונה. ולר' ששת יש רק הענין הראשון - דנפילה לא חשיב כמו שהגיע לידו, ובמקום ד"להגיע לידו" אינו מוכרח (כמו ד' אמות בסימטא) הנפילה לא מגרעת.

והנה מהא דהביא הרמב"ם ההלכה ד"נפל עליה" בהלכה א' דמיירי בדין זכייה במציאה שהוא דווקא כשמגיע לידו, ולא בהלכה ח' וט' דמיירי בדין ד' אמות קונות לו - משמע דפסק כר' ששת דבמקום שד' אמות קונות הנפילה לא מגרעת וקנה הנופל.

אבל עיין במגיד משנה שמפרש להיפך, וז"ל: כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה וכו'. אבל אם ראה וכו'. משנה מפורשת פ' שנים אוחזין (דף י') ועבדינן עלה שתי אוקימתות, דאקשינן אמאי אין ארבע אמות של אדם קונות לו, ופריק, כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני. רב אשי אמר כי תקינו רבנן ד"א - בסימטא, כלומר, משנתנו במקום שאין ארבע אמות קונות כגון ברה"ר. ורבינו ז"ל סתם, נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה דמשמע שאף במקום שד' אמות קונות כשנפל לא קנה - דהויא אוקימתא דגמ', אע"פ שדין האוקימתא השני' אמת שאין ארבע אמות קונות לו בכל מקום כמו שיתבאר בפרק זה, עכ"ל.

והביאור י"ל: כיון דאף לאוקימתא הראשונה, הנה עצם הדין דנפילה לא קני (דלא חשיב כמו שהגיע לידו) - היא היסוד להא דאף במקום שד' אמות קני בנופל לא קני (- דאם הנפילה היה חשיב כמו שהגיע לידו היה קונה מצד נופל). ובשביל זה הביא הדין ד"נפל עליה" בהלכה א', אף שהענין היה יותר ברור אם היה מביא בהלכה ח' וט' בדין דארבע אמות קונות בהמשך ל"במה דברים אמורים" להזכיר עוד שזה דווקא בשלא נפל, וממילא היה מובן שנפילה לא חשיב כמו שהגיע לידו, וצ"ע.

ועיין בכ"מ שכתב וז"ל: כל מציאה שאמרנו בה וכו' אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה וכו'. כתב ה"ה משנה מפורשת פ' שנים אוחזין וכו' סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה וכו'. אין דברי ה"ה נראין בכאן, דא"כ לא ה"ל לרבינו לכתוב "אפי' נפל עליה", ומדכתב לשון "אפילו" הדבר ברור דלא תפס כאוקימתא קמייתא, עכ"ל.

וכוונתו: כיון דכתב רבינו אפילו נפל עליה, משמע דבא לשלול רק שלא נחשב כמו שהגיע לידו; אבל אם הוא במקום שד' אמות קונות ברור שאף כשנפל קונה כר' ששת. וסר בזה הקושיא מהמשנה למלך, עיין שם.

ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם שמפרש כר' ששת, וז"ל: כשיהיה עומד בשדה כל מה שהוא עמו בתוך ד' אמות שלו קנה וכאילו הגיע לידו ואין לשום אדם בו זכות, ואמנם זה הדין האמור בזו ההלכה (במשנתנו דזה שנפל לא קני) הוא במי שהוא עומד ברשות הרבים או בשדה חבירו שאין דרך בני אדם לעמוד שם, לפיכך לא קני לו ד' אמות שלו אפילו נפל על המציאה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק קנה. עכ"ל.