רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ב הלכה ט: "אדם טרפה שהרג את הנפש נהרג, שנאמר ובערת הרע מקרבך, והוא שיהרוג בפני בית דין אבל בפני עדים פטור שמא יזומו ואם הוזמו אינם נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה, וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינה עדות בדיני נפשות" עכ"ל.

א. ויש להעיר מתוס' סנהדרין עח, א ד"ה בפני ב"ד חייב, שאומר כגון דראוהו ביום שדנין על ראייתם דאי ראוהו בלילה בעי עדות כדמוכח בהחובל (ב"ק צ, ב), וכיון דבעי עדות בעינן עדות שאתה יכול להזימה", עכ"ל.

מפשטות לשון הרמב"ם משמע שאינו מחלק בין ראוהו ב"ד ביום בין ראוהו ב"ד בלילה רק "והוא שיהרוג בפני בית דין", וצריך ביאור בזה, דכשראוהו בלילה צריך עדות, וכיון דבעי עדות בענין עדות שאתה יכול להזימה.

ב. ועוד יש להבין: בסנהדרין עח, א אומר רבא שני דינים: א. אמר רבא ההורג את הטריפה פטור, וטריפה שהרג בפני ב"ד חייב, שלא בפני ב"ד פטור, וכו'. ב. ואמר רבא הרובע את הטריפה חייב, וטריפה שרבע בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור, וכו'. ושואלת הגמרא: הא תו למה לי היינו הך. ומתרצת הגמ' הרובע את הטריפה איצטריכה לי', מהו דתימא ליהוי כמאן דמשמש מת וליפטר, קמ"ל. אבל בדין טריפה שהרג בפני ב"ד וטריפה שרבע בפני ב"ד היינו הך וחייב.

והנה הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת נפש שם פוסק אדם טריפה שהרג את הנפש חייב שנאמר ובערת הרע מקרבך, והוא שיהרג בפני ב"ד כנ"ל, ובהלכות איסורי ביאה פרק א' הלכה יב פוסק הבא על הטריפה חייב, ואינו אומר טריפה שרבע בפני ב"ד חייב, ואינה מוזכר כלל.

ואין לומר שכיון שאמר ההורג בפני ב"ד חייב תו לא צריך לומר הרבע בפני ב"ד חייב, שהרמב"ם הי' צריך להזכיר זאת ולומר הוא הדין ברבע בפני ב"ד חייב, וכמו שאומר בהלכות רוצח ושמירת נפש פרק א' הלכה ה': רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבוא לב"ד וידינוהו למיתה, שנאמר לא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, והוא הדין לכל מחויבי מיתות בבית דין.

ג. ועוד יש להעיר (והמלא הרועים עומד על זה בסנהדרין עח, א): אמר רבא ההרג בפני ב"ד חייב. והנה בגמרא מכות יב, א שואלת הגמ': רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא האי עד עמדו לפני העדה למשפט מאי דרשי בי', ומתרצת ההוא מיבעי לי' לכדתניא רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר, שנאמר עד עמדו לפני העדה למשפט – וכאן אומר רבא ההורג בפני ב"ד חייב.

(וקושיא זו היא ג"כ על הרמב"ם עצמו (פרק א בהלכה ה), שפוסק שרוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים, וכו' שנאמר לא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, ובפרק ב' הלכה ט' טריפה שהרג בפני ב"ד חייב).

ומובא תירוץ הריטב"א דהכא שאני דאי אפשר לדונו בב"ד אחר דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, עיין שם.

והנה הרש"ש (סנהדרין שם) ג"כ עמד על קושיא זו ואומר: טריפה שהרג בפני ב"ד חייב, נראה דאתא אפילו כר"ע דאמר מכות י"ב סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אין ממיתין אותו דבעינן עד עמדו לפני העדה למשפט (ובגמרא ר"ה דף כו, א) דבעינן והצילה העדה, וכיון דחזיוהו דקטל נפשא שוב לא מציא חזא לי זכותא, (ומשנה הרש"ש:) כיון דטריפה הוא לא חיישינן להצלה דידי' עיין שם.

כיון דאתינן לסברה זו דטריפה גברא בר קטלא הוא אולי יכולים לבאר שאצל טריפה לא צריכים כל הפרטים שישנם אצל גברא לאו בר קטלא.

ובזה גם יבואר שאין חילוק בין ראוהו ב"ד ביום וכן ראוהו ב"ד בלילה הרג בפני ב"ד חייב, כמו שאין בטריפה הלימוד עד עמדו לפני העדה למשפט, כמו"כ אליבא דר"ע אין בו הלימוד והצילה העדה אצל טריפה.

ואולי י"ל דכל זה אומרים רק בטריפה שהרג את הנפש ולא בשאר חייבי מיתות ב"ד, ע"ד החילוק כמו שהרמב"ם כותב (בהלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד' הלכה ח-ט) הרצחנין שמכניסין אותן לכיפה, ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת ב"ד אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים וכ' עיין שם.

ולכן אולי סובר הרמב"ם שטריפה שרבע ב"ד אין הורגים אותו, ועדיין יש לעיין בזה*.