ברמב"ם הל' כלים פי"ח הל' יג: כמה יקבל החרס ויהיה מקבל טומאה אם היה הכלי כשהיה שלם ומכיל כדי סיכת אדם קטן עד חביות שהן מקבלות כסאה או קרוב ונשברו ונשאר בחרסים בין מקרקעיהן בין מדפנותיהן חרס שהוא מקבל כשהוא יושב רביעית הרי זה מקבל טומאה. עכ"ל הרמב"ם, ועיי"ש.

ויש מקשים דלכאורה אינו מובן הרי סיכת אדם קטן הוא פחות מרביעית, ובפרט אבר קטן של אדם קטן כמפורש בשבת דף עז, ב לענין שיעור הוצאה בשבת?

והנה מקור ההלכה הוא מכלים פ"ב מ"ב "הדקין שבכלי חרס וקרקעותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מוסמכין שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג מלוג ועד סאה ברביעית". ועיין שם.

והנה אם מפרשים 'סיכת קטן' שהוא כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו - וכמ"ש הר"ש הרא"ש והרע"ב על המשנה כלים פ"ב מ"ב (והוא אחד מתשעים וששה בלוג. הר"ש) - פשוט שהוא פחות מרביעית הלוג, ולפירושם, השיעור של 'סיכת קטן' הוא מה שנשאר משברי כלים שמתחלתם היו מחזיקים לוג, או שהן עצמן כשלא נשברו מחזיקין כדי סיכת קטן.

אבל הרמב"ם מפרש "כדי סיכת קטן" הוא הכלי כשהיה שלם, ומה שנשאר (כשנשבר) הוא רביעית, ומפרש הן בפי' המשניות והן על אתר - כדי סיכת אדם קטן, ופשוט שהוא יותר מרביעית. ועיין במשנה אחרונה שכתב להרמב"ם, דרביעית הוא הפחות שבשיעורים דמתניתין.

והנה במקוואות פרק ד משנה ג שנינו: החוטט (העושה גומא) בצינור לקבל צרורות (המתגלגלין במים כדי שלא ירדו עם המים למקוה): בשל עץ כל שהוא (אם חפר בו כל שהוא פוסל מפני מים שאובים), ובשל חרס רביעית (ואם היה הצינור של חרס אינו פוסל עד שיהיה נחקק כדי לקבל רביעית. רמב"ם).

ועיין בר"ש על המשנה "ובשל חרס רביעית" וז"ל: דלא חשיב כלי בפחות מרביעית בשל חרס, [ומקשה:] אע"ג דבדקין שבכלי חרס חשיב בכדי סיכת קטן כדתנן בפ"ב (מ"ב) דכלים? [ומתרץ:] בשברי כלים תנן שם מלוג ועד סאה ברביעית, עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בד"ה "בשברי כלי חרס" וז"ל: כדתניא בפ"ב דכלים מלוג ועד סאה ברביעית, עכ"ל.

אבל להרמב"ם הקושיא מעיקרא ליתא דהא ס"ל ד"סיכת קטן" שמדובר במס' כלים שם - הוא כדי סיכת אדם קטן שהוא יותר מרביעית, כנ"ל. וק"ל.