הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה ה"ט פסק ד"אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם אלא ללמוד תורה, או לישא אשה או להציל מיד הגויים ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו"ל אסור אא"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חטין בשני דינרין".

והנה יש לדייק קצת בהא דכ' ההיתר ללמוד תורה ולישא אשה ולהציל מיד הגויים, וההיתר לצאת לסחורה בבבות בפ"ע. (בפשטות הוא מב' מקורות: הדין הראשון נלקח מברייתא ע"ז י"ג (לענין ליטמא ביציאה מהארץ) הדין הב' הוא מירושלמי סנהדרין. אבל לכאו' יש להעיר בזה גופא, למה לא נכתבה בברייתא בחדא מחתא)1.

והנה כ"ק אדמו"ר כ' בלקו"ש חכ"ה 151-2 על דברי הרמב"ם הזה (שכ' דאסור לצאת "לעולם", ונלמד בשיטתו דאסור לצאת עבור שאר מצות), דלכאו' קשה עליו, דהרי מצינו בגמ' מ"מעשה רב" דהיו יוצאים מא"י לחו"ל לקראת אמו (קידושין דף ל"א) לצורך כבוד אם. ומת' דיש לחלק: היציאה מא"י ללמוד תורה כו' הם "יציאה מן הארץ", אלא שהם יציאה של היתר, משא"כ היוצא לקראת אב ואם הבאים לאר"י אינו נגדר כיציאה מהארץ, וההסבר: שאר העניינים הרי תכלית היציאה הוא לעשות פעולות בחו"ל, משא"כ היציאה מהארץ "לקראת אביו ואמו" הבאים לאר"י אינו בשביל חו"ל אלא בשביל א"י, כבוד לאלו הבאים ארצה.

ואולי יש לחלק עד"ז (קצת) לענין היציאה לסחורה: כיון שתכלית הסחורה הוא שירויח כדי שיוכל לחיות באר"י הרי זה בשביל יישוב אר"י וקשור עם אר"י ולכן אפשר שאין זה "יציאה של היתר" כהיציאה ללמוד תורה כו', אלא שאי"ז נחשב כיציאה משם2 3 4.