בגליון תשצא העיר הת' לוי"צ וילהלם במ"ש הרמב"ם שזקן ממרא חייב אפי' אם חלק בדבר המביא לידי שגגתו חטאת רק לאחר כמה דברים, כגון נחלקו בלקט אם זו לעניים או לבעה"י, חייב - משום שמזה יצא נפק"מ לקידושי אשה אם זה גזל או לא, אבל בשאר מצוות כגון לולב וכו' הרי"ז פטור.

והקשה, דהרי גם בלולב בא לידי שגגתו חטאת. דהגמ' בעי: גזל לולב ונחלקה התיומת - האם קני בשינוי זה, ומסיק הגמ' דמאחר דהדין בלולב הוא דאם נחלקה התיומת פסולה, לכן לענין שינוי נמי קונה. ונמצא דאי חולק ע"ז זקן ממרא ואומר דנחלקה התיומת כשר לא יהיה קונה בשינוי זה וקידושיו לא יהיו קידושין, והרי"ז אותו נפק"מ כמו בלקט, עיי"ש.

והנה ראיתי שהרב יוסף משה שי' מאראזאוו הקשה עד"ז, שהרי גם בלולב וציצית ושופר אם ימכור אחד לחבירו, הנה לדברי האומר כשר ממכרו ממכר ואם קידש בדמים אלו אשה הרי היא מקודשת, ואם הם פסולים הרי המעות אינם שלו ואם קידש אשה אינה מקודשת. ומקשה עוד, דגם אם קידש אשה בזה השופר או הלולב או הציצית, הנה אם הם כשרים הם שווים פרוטה ויותר, ואם הם פסולים אינם שווים כלום ואינה מקודשת.

ומתרץ, שהרמב"ם אומר הדין כאן (בהל' ה) כמו שהוא - דדוקא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב, ודבר שאינו כן כמו לולב או ציצית או שופר אינו חייב באופן ישיר. אבל באופן אחר אינו מדבר כאן - משום שכבר אמר קודם לזה (בה"ב) שחייב. ואין לומר דא"כ למאי זה נ"מ, שהרי יש בזה נ"מ גדולה, כי יש בהם כמה פרטים שכשיהיה המחלוקת באלו הפרטים לא יבוא לידי ממון אפילו אחר מאה דברים, הן כשיחלקו בהן עצמן היינו אם כשר אם פסול, והן בשאר הדברים. וכמו שאם נחלקו בהן עצמן בדינא ד"בל תוסיף", שבמקום שהיה צריך להיות לולב אחד היה שני לולבים ובמקום שהיה צריך להיות שמונה חוטים היו תשעה חוטים ובמקום שהיה צריך להיות שופר אחד היה שופר בתוך שופר, וכה"ג טובא; והן בשאר דברים, היינו אם צריכים לקשור הציצית ולאגד הלולב או לא, ואם יש חציצה בין השופר לפה, ואם תקעה בצד השני, וכל פרטי הדינים שבשו"ע, - דיש כמה וכמה דינים שאפילו לאחר מאה דברים לא יבואו לידי כרת. עכת"ד.

אמנם, עיין במשנה למלך בהל' אישות פ"ה ה"ז דמביא ראיה מדברי הרמב"ם כאן דמקדש אשה במעות דמקח טעות הוי קידושין, דנהי דהמקח נתבטל וחייב להחזיר הדמים מ"מ אינו חייב להחזיר אותם הדמים אלא דמים בעלמא בעי לאהדורי, וז"ל:

"נסתפקתי במי שמכר חפץ לחבירו והלך המוכר וקידש במעות שקיבל בעד החפץ ואח"כ נמצא מום במקח שהמקח חוזר - אי הויא מקודשת. מי אמרינן כיון שהמקח היא מקח טעות נמצא שהמעות שקיבל אינם שלו ונמצא שקידשה בדבר שאינו שלו - דקיימא לן דאינה מקודשת; או דלמא, נהי דהמקח נתבטל וחייב להחזיר הדמים מ"מ אינו חייב להחזיר אותם הדמים אלא דמים בעלמא בעי לאהדורי ... אך אני מסתפק למ"ד דהמעות הם גזל אם היינו דוקא כשהכיר המוכר במום שאז נראה שנתכוון לגזול, אך אם המוכר ג"כ לא הכיר במום אפשר שלא יהי' המעות גזל...".

ומסיים: "וראיתי לרבינו בפ"ד מהלכות ממרים דין ג שכתב וז"ל: "אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר זה אומר פסול וזה אומר כשר כו' הרי זה פטור מן המיתה", ע"כ. ואי אמרת דמקח טעות המעות הם גזל, הרי מחלוקת זה יוצא לדבר שזדונו כרת - כגון אם מכר לחבירו לולב או ציצית או שופר והלך המוכר וקידש במעות אלו - דלדברי האומר פסול הוי מקח טעות והמעות גזל הם ואינה מקודשת, ולדברי האומר כשר הויא מקודשת", עכ"ל.

והנה לפי ביאור הנ"ל אין שום ראיה מהרמב"ם, כי י"ל שהרמב"ם מדבר כאן רק בדוגמאות שהביא הרימ"מ וכדומה, וק"ל.