ישיבת "תורה ויראה" סאטמאר, וויליאמסבורג
בקובץ הערות וביאורים גליון תשפה עמ' 65 ובגליון תשפח עמ' 54 כ' ידידי הת' מנחם מענדל רייצס שי' ליישב קושית האחרונים בהא דהרמב"ם בהל' שופר ולולב כ' בתחלה הלכות השייכים לשופר וכמה צריכים לתקוע וכיו"ב, וכן לענין לולב שכותב מקודם ההלכות ששייכים ללולב וכשרותי', ואח"כ כתב הדינים ששייכים להגברא - שחיוב על האדם לתקוע שופר וכו'; משא"כ בהלכות טבילה כ' הרמב"ם מקודם ההלכות ששייכים להגברא, ואח"כ כתב הלכות של מקוה וחציצה, וטעמא בעי למה שינה בהלכות טבילה משאר מקומות. ואמרתי לכתוב מה שעלה בדעתי והם קרובים למה שכתב ידידי הנ"ל.
דהנה הגאון ר' יוסף ענגיל ז"ל בספרו אתוון דאורייתא כלל יג כתב בהא דאחז"ל "חישב אדם לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" - דזהו דוקא במצות שבין אדם למקום, שהסברא נותנת דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ומחייב אך את מי שיכול לקיימו; משא"כ במצות שבין אדם לחבירו, כמו עשיית מעקה ופריעת חוב דהוא מצד תועלת חברו - לא שייך לומר דאם הוא אנוס ואין יכול לעשות מעקה שהוא פטור. וכן הוא גם לגבי פריעת בעל חוב - דהא סו"ס לא שילם, ודו"ק.
וסברא כזה כתב גם בספרו בית האוצר חלק א כלל כז, דהא דמחשבה נחשבת כקיום הוא דוקא היכא דדנין לענין הקיום בלבד, וכגון נטילת לולב וכדומה - דאין המצוה צריכה לפעול פעולה, וא"צ רק קיום המצוה לבד, דאז הוא דנחשבת גם המחשבה והרצון לקיום; משא"כ היכא דיש אל מעשה המצוה פעולת מה, כגון בחטאת שצריכה המעשה לכפר על החטא - אז שפיר אין כח לזה כ"א המעשה בפועל, ואין אל המחשבה פעולת המעשה, עכ"ד.
ובזה אפשר ליישב קושי' הנ"ל, דבלולב ושופר שהוא רק דברים שהם בין אדם למקום הרי אמרינן שצריך להשתדל לעשות המצוה ולידע הלכותי', ואם אח"כ לא עלתה בידו לקיימו - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ולכך כתב הרמב"ם מקודם ההלכות והדינים ואח"כ כתב החיוב המוטל על הגברא, שמקודם צריכים להשתדל וכו' ואח"כ יעשה אותו ואם נאנס הו"ל כאילו עשאה.
משא"כ בטבילה שלא שייך לומר בזה האי כללא של חישב לעשות מצוה ונאנס וכו' - דהא סו"ס הטומאה עליו וצריך טבילה, וכ"ז שלא טבל לא אזלה הטומאה מעליו. וכמו בפריעת חוב דלא שייך לומר שאם חשב לעשותו יהא כאילו עשאה. - ולכך כתב הרמב"ם מקודם ההלכות השייכים להגברא שהאדם הטמא צריך לטבול א"ע, ואין לו האי כללא של חישב וכו', ואח"כ כ' הלכות המקוה, ודו"ק.
ובעצם דברי הגאון ר' יוסף ענגיל ז"ל הנ"ל יש לציין עוד הרבה לתועלת המעיינים, ועי' שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' שלא ובספר ברכת אהרן עמ"ס ברכות להג"ר אריה לוין ז"ל הי"ד אב"ד ריישא - דבצדקה לא שייך לומר "חישב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", דהא סו"ס העני לא קיבל הממון ורעב הוא (ועי' כלי חמדה פרשת כי תצא עמוד רכו ובספר דברי יואל לראש השנה עמוד קנז), ומובן בזה שפיר מ"ש הבעש"ט דבמצות צדקה אפשר לקיים אפי' עם פניות - דסו"ס מחי' את העני. ועיין בס' דברי יחזקאל - שינובה - פרשת וירא.
וסברא כזו כ' גם בשו"ת אבני נזר או"ח סימן תקא, ומיישב בזה שיטת הרמב"ם שפסק דעל מצות נר חנוכה צריך האדם למכור כסותו, וקשה דהא במצות עשה כללא אית לן דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וכתב עפ"י הנ"ל דלכן בשאר מצות אינו מחוייב למכור כסותו שהרי חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעה"כ כאילו עשאה, - וזהו דוקא כשהוא מצוה לעצמו;
משא"כ נר חנוכה שמצותו הוא פרסומי ניסא לפרסם לאחרים, ומה לאחרים במחשבתו, הא סו"ס לא נתפרסם הנס - לכן צריך לבזבז כל הונו למצוה זו, עכ"ד. ועיין מש"כ בזה בספר פרדס יוסף ח"ב עמוד תר.
Download PDF