א

בקובץ שעבר הבאנו דברי הרמב"ם פ"ז מהל' יו"ט הל' ט"ז: "ואין נושאים נשים ולא מיבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשים ומארסין נשים במועד, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין, ולא יערב שמחה אחרת בשמחת החג".

ודבריו בפ"י מהל' אישות הל' י"ג: "יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראוי' לה, עם בתולה ז', עם בעולה ג' ואין מערבין שמחה בשמחה". ובהל' י"ד כתב: "מותר לארס בכל יום חול וכו', ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת ונתן לך גם את זאת", ע"כ.

והבאנו כמה קושיות, ומהן: א. דבהל' יו"ט משמע דפסק כרבה בר רב הונא דאמר לפי שמניח שמחת הרגל, דהרי זהו לשון הרמב"ם "שלא תשתכח שמחת החג". ובפ"י מהל' אישות משמע דהטעם הוא שאין מערבין, ומקורה מהפסוק "מלא שבוע זאת", ואין לומר דסבירא לי' להרמב"ם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהרי רש"י בפירוש הרי"ף כתב דיש נ"מ בין טעמא דלא יניח שמחת הרגל וטעמא דאין מערבין הנלמדת משלמה המלך, דלטעם דלא יניח שמחת הרגל היא רק בשמחת אשתו שימנע אותו משמחת הרגל, אבל בשאר שמחות אין בעיה, דלא יפריע לשמחת יו"ט, ולטעם דאין מערבין וילפינן שמלחמה, היא מכל מיני שמחות ע"ש, ולפ"ז תקשה איך מזכי הרמב"ם שטרא לבי תרי.

גם קשה בדברי הרמב"ם בהל' אישות – דהביא הטעם דאין מערבין משום הפסוק ד"מלא שבוע זאת": א. למה הביא הרמב"ם הפסוק בכלל, הרי אין דרכו להביא טעמי ההלכות רק כאשר זה נוגע להלכה, ומה נוגע לן הפסוק ד"מלא שבוע זאת". ב. אם הביא הפסוק,למה לא הביא הפסוק המובא בבבלי של חנוכת ביהמ"ק של שלמה, ותמורת זאת הביא הפסוק מהירושלמי. ג. אם הוצרך להביא הפסוק למה לא הביאו בהל' יו"ט, אם לא שנאמר שבהל' יו"ט אינו מדבר בכלל אודות אין מערבין שמחה בשמחה. ד. בהל' אישות הביא הרמב"ם הדין דאין מערבין שמחה בשמחה פעמיים: בהלכה י"ג – "שצריכין לשמוח עם כל אשה לבדה" וסיים "ואין מערבין וכו'", ואח"כ בהל' י"ד בנוגע לישא נשים בחולו של מועד, וסיים "לפי שאין מערבין כו' נאמר וכו'", ולכאורה אם הוצרך מאיזה סיבה להביא הפסוק למה חיכה להל' י"ד ולא הביאו מיד בהלכה י"ג.

ועלה בידינו לומר שדברי הרמב"ם בהל' יו"ט ודבריו בהל' אישות, הם שני דינים נפרדים, והוא, דבהל' יו"ט ההלכות שבפרק זה הם בנוגע לחילול קדושת יו"ט – היינו עשיית מלאכה וכו' שהם צורך יו"ט או לא, עיי"ש, וכן דיני גילוח שזהו משום "יכנס ליו"ט כשהוא מנוול", וכל הני הלכות הם הלכות השייכים לכבוד וחילול יו"ט, וא"ש השייכות לדין זה של נושאין נשים במועד, שלדין זה יש שייכות לחילול יו"ט וכדו'. ונמצא דאין זה דין של אין מערבין שמחה בשמחה גרידא אלא דין בהל' יו"ט, שהיו"ט מחייב שמחה, ואין לעשות משהו שגורם שהשמחה תשתכח, וא"כ הוא דין מצד החפצא של היו"ט. היוצא מדברינו דיש ב' דינים נפרדים, והם: הדין של הל' יו"ט דשם שייך בהחפצא של יו"ט שאין מפריעין שמחת יו"ט, והיא מעין דין של חילול יו"ט, ובהל' אישות יש דין השייך להגברא שהגברא א"א לו לערב ב' שמחות ביחד דאז חסר לו בהשמחה, ודו"ק.

ובזה נסינו ליישב כל הקושיות הנ"ל, וכתבנו "ועדיין נשאר לן לבאר מאי נ"מ בין ב' דינים אלו".

ואולי אפשר לבאר שיטת הרמב"ם באופן אחר.

והוא בהקדים מ"ש התוס' במו"ק דף ח: בטעם הדין דאין מערבין דכתב וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהא לבו פנוי בשמחה, ע"כ.

והנה בתשובת הרשב"א מובא השאלה אם מותר לישא אשה בפורים, כיון דקיי"ל אין נושאין אשה במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה והאי טעמא נמי שייך בפורים, דהא שמחה בשמחה היא ושמחה ומשתה קבלו עליהם, והשיב: מסתברא שהוא מותר דושמחת בחגיך כתיב, בחגיך ולא באשתך אבל בפורים מותר וכו', ומסיק, ובענינים אלו הולכים בהם להקל דמדרבנן הם, ע"כ.

והנה בשו"ע סימן תרצ"ו מביא המחבר מותר לישא אשה בפורים והרמ"א הוסיף בין בי"ד בין בט"ו וכ"ש שמותר לעשות פדיון הבן, והמג"א שם ס"ק י"ח הקשה הא קיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה כמ"ש ריש סימן תקמ"ו וילפינן לה מקרא א"כ האיך מותר שמחת הנשואין בשמחת פורים, וי"ל דמשו"ה סיים הרשב"א ודברים אלו מדרבנן הם והולכין להקל כלומר דלמאן דאמר אין מערבין באמת אסור אבל כיון דלאידך שרי הולכין להקל, וא"כ לפמ"ש וכו' דקי"ל כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה גם הכא אסור לכן נ"ל שיעשה החופה ביום י"ג כנ"ל.

והנה דברי הרשב"א צ"ע דהשואל שאלו האם מותר לישא בפורים משום אין מערבין והרשב"א השיבו מהפסוק ושמחת בחגך ולא באשתך, ולמה לא הגיב הרשב"א בכלל לשאלת השואל.

ואמת, דלפי דברי המג"א י"ל דהרשב"א הביא האי שיטה משום דרצה להביא הצד השני דמערבין שמחה בשמחה ורק משום דיש פסוק דושמחת אסור, אבל עדיין קשה למה לא הגיב בכלל לשאלת השואל.

ואפ"ל דהרשב"א סובר דהלימוד מהפסוק דושמחת בחגיך ולא באשתך הוא מדין אין מערבין שמחה בשמחה והיינו דאי לאו הדין דושמחת בחגיך לא הי' בעיה עם הדין דאין מערבין שמחה בשמחה ביו"ט, וטעם הדבר משום דענין שמחת היו"ט הוא שיהא במצב של שמחה בשעת יו"ט, ומהיכא תיתי דהשמחה הבאה לו מענין אחר יש בו חסרון בשמחת יו"ט, אדרבה מה לי שמחה הבאה מנשיאת אשה, וכדומה משמחה הבאה מקניית בגדים נאים וכדומה, ולמה יהא כאן חסרון בהשמחה, וע"ז בא רב דניאל בר קטינא ומביא הפסוק דושמחת בחגיך לומר לן ששמחת יו"ט אינה די להיות במצב של שמחה כ"א צריכין שמחה של יו"ט היינו בחגיך. ונמצא ולא באשתך אינה מיעוט הבא מילפותא כ"א ר"ל דמאחר דבעינן שמחה בהוי"ט עצמו ממילא אינו יכול להיות שמחת נישואין דאז השמחה היא באשתך ולא בחגיך, וזהו תשובתו של הרשב"א דבפורים אין הדין שיהא שמחה דוקא מצד היום של פורים, כ"א שיהא במצב של שמחה וא"כ מאי אכפת לן ממה בא לו השמחה.

וליתר ביאור, הנה הרמב"ם בפ"ו מהל' יו"ט, המחבר ואדה"ז בסימן תקכ"ט כתבו חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, היינו דהחיוב הוא רק להיות שמח וטוב לב במועד א"כ מאי איכפת לן מהו הגורם להשמחה, העיקר להיות שמח, ובהמשך דבריהם כתבו כיצד שמחתן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים (ומגדנות), והנשים קונה להם בגדים ותכשיטים (נאים), ע"כ. הרי דשמחת נישואים לא גרע מקליות ואגוזים ובגדים ותכשיטים. והעיקר הוא שיהא במצב של שמחה, וא"כ למה יהא כאן בעיה עם אין מערבין שמחה בשמחה אדרבה יערב ויערב ובלבד שיהא בשמחה. ומשו"ה השיבו הרשב"א כדכתבנו לעיל מהפסוק דושמחת בחגיך, דמשם מוכרח דלא סגי בשמחה גרידא כ"א דצריך שהמשחה יהי' בחגיך וממילא לא שייך שמחה באשתך.

ולפי דברי הרמב"ם, המחבר ואדה"ז, צ"ע דבאמת מהו החילוק בין שמחה באשתך משמחה של קליות ואגוזים או בגדים ותכשיטין, הרי העיקר הוא שיהא אדם שמח וטוב לב, ומה מגלה לנו הפסוק ולא באשתך, וצ"ל דשאני שמחת אשתו משמחת שאר דברים, דבאשתו הוא צריך להיות עסוק בשמחת אשתו וא"כ היא הפקעה משמחת יו"ט, והיינו דכמ"ש לעיל הגילוי מהפסוק היא דבעינן שמחה של יו"ט ר"ל שיהא שמח וטוב לב במועד, אבל אם השמחה באה לו מאשתו אז לא יהא שמחתו שייך למועד כלל, ומשו"ה יש בעיה של אין מערבין שמחה בשמחה, דעכשיו היא מעין אין עושין מצות חבילות חבילות משא"כ קליות ואגוזים ומגדים הם גורמים מצב של שמחה ופועלים על האדם שיהא במצב של שמחה אבל אין שמחתו בהקליות מפקיע קשר שמחתו ליו"ט, ודו"ק.

ולפ"ז אפשר לפרש דברי הרמב"ם, דבהל' יו"ט כתב כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשים וכן מ"ש שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג. דאי לא האי סברא לא שייך לומר אין מערבין שמחה בשמחה כמ"ש, דהרי העיקר כמ"ש הרמב"ם בעצמו בפ"ו דהאדם יהי' שמח וטוב לב במועד, ובהל' אישות כתב לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, היינו מאחר שכבר כתב לעיל דיש סתירה בין שמחת אשה ושמחת יו"ט א"כ עכשיו נכלל בהדין דאין מערבין כסברת התוס' הנ"ל.

ועדיין נשאר לבאר בדברי הרמב"ם דלמה הביא הפסוק של הירושלמי של מלא שבוע זאת ולא הפסוק של הבבלי של שלמה המלך.

והנראה לומר דלפמ"ש ס"ל להרמב"ם דרבה בר רב הונא ורב דניאל בר קטינא חולקין על הסוגיא לקמן דהביא הפסוק בשלמה, והיינו דרב דניאל הביא פסוק מיוחד של ושמחת בחגיך ולא באשתך וביארנו דבלא"ה אין בעיה אם יש שמחה אחרת דאדרבה מאי אכפת לנו ממה בא השמחה, ורק דשמחת אשתו מפקיע משמחת החג, וא"כ סובר הרמב"ם דשמחת חנוכת ביהמ"ק לא יהי' מפריע לשמחת החג וא"כ אין לומר שזהו הסיבה ששלמה לא עשה שמחת חנוכת המקדש ביו"ט דלפי שיטת הרמב"ם אדרבא יעשה חנוכת ביהמ"ק שיהא האדם שמח וטוב לב ביו"ט, ומשו"ה הביא הרמב"ם הפסוק דמלא שבוע זאת, ודו"ק.

ב

ועכשיו נבוא לבאר דרך הא' שהבאנו בקובץ שעבר בביאור הרמב"ם.

ואולי י"ל דהרמב"ם נקט בפשטות לישא נשים במועד אסור מטעם דאין מערבין שמחה בשמחה, וע"כ הטעם דנקט אין מערבין היא משום דשמחת אשתו מפריע להשמחה של יו"ט כמ"ש וזהו מ"ש הרמב"ם בהל' אישות אבל מצד דין זה אין הדין שייך רק לשמחת אשה אבל שאר שמחות דאין מפריעין לשמחת יו"ט ואדרבא מסייעין להשמחה דהרי האדם הוא שמח וטוב לב, וא"כ מצד הדין דאין מערבין שמחה בשמחה הי' מותר כל שמחה לבד משמחת אשה. וע"ז הביא הרמב"ם הדין בהל' יו"ט דשם מביא הדין השייך להחפצא של יו"ט וכתב שם "שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג ובזה אוסר כל שמחה ולא רק שמחה של אשה, והטעם הוא דזה הדין היא מצד כבוד וקדושת יו"ט ולא מצד שמחת יו"ט כמ"ש בקובץ שעבר.

היוצא מדברינו דלפי ביאור הא' דהרמב"ם נמצא דברי הרמב"ם הם ממש להיפך מביאור הב', דבהל' אישות כשהביא הדין דנושא נשים במועד כתב הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה, והרמב"ם סמך על זה דשמחת אשתו יפריע לשמחת יו"ט, וא"ש למה כתב הלכה זו אחר שכתב דצריכין לשמוח עם כל אחת שמחה הראוי' לה". ועל זה כתב דאין מערבין שמחה בשמחה, אבל שאר שמחות אין בעיה משום אין מערבין כמ"ש. ומשו"ה הוצרך הדין שכתב בהל' יו"ט דאין מערבין שמחה אחרת בשמחת יו"ט ומשו"ה כל שמחות אין לעשות ביו"ט. והדין בהל' אישות היא דבר פשוט למה הוצרך מאחר שכבר כתב מ"ש בהל' יו"ט, והוא דמזה ילפינן הכלל בנוגע לשאר שמחות דאינן של יו"ט שיש דין דאין מערבין, ואתי שפיר הכל ודו"ק.