ידועין דברי הרמב"ם בנוגע להשאלה דידיעה ובחירה, בהלכות תשובה פ"ה ה"ה, ותשובתו דלא מחשבותי מחשבותיכם וכו'.

והשגת הראב"ד ע"ז "וטוב הי' לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לכם ויניח דעתם בספק, ואולי שעה אחת יבוא הרהור בלבם ע"ז".

ועי' בארוכה לקו"ש חל"ד נצבים ב' - דמבאר בזה בארוכה שי' הרמב"ם דצריך לחקור בשכלנו עד כמה שידו מגעת, ושי' הראב"ד באמונה פשוטה "וטוב הי' לו להניח הדבר בתמימות התמימים".

ועפ"ז יש לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות תשובה, דבפ"י ה"ה כתב הרמב"ם "והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע? . . ולמה נפרע מהם? לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע . . וכן המצריים - כל אחד ואחד מאותן המצריים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם (ואם תאמר אה"נ שלא גזר על איש פלוני הידוע אבל הרי ידע - המעתיק) וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע האיך ידע הקב"ה דברים שעתידין להיות".

והשיג ע"ז הראב"ד "אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט שאני אומר שהם דברי נערות . . וענין המצרים אינה שאלה משני פנים האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו ואחר שנפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו מרשעו . . והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכור ההם, ואילו שמעו למשה בתחילה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונו ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו, והשני כי הבורא אמר ועבדום וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהן כענין שנאמר (זכריה א' ט"ו) אני קצבתי מעט להם עזרו לרעה, לפיכך נתחייבו", עכ"ל הראב"ד.

וע"פ הנ"ל י"ל דלהרמב"ם דעיקר התורה לתקן הדעות וכו' הרי מה שמפריע לו בהגזירה דועבדום וענו אותם, אינו כשאלת הרמב"ן (לך לך ט"ו י"ד) והראב"ד, דאין מענישים אתם על זה, הרי קיימו גזירתו של מקום, ועשו מצוה, ואיך אפשר להעניש אותם על שלא נתרשלו לקיים גזירתו של מקום, ולא הניחו לאחרים לעשות.

כי שאלה כזו לא תתכן לדעת הרמב"ם, דהעיקר הוא לתקן הדעות והרי המצריים זדון לבם השיאם ולא נתכוונו כלל לקיים מצוה, ורחמנא לבא בעי - ואין לקרוא לזה מצוה כלל.

ועי' בתוי"ט בפירושו למס' אבות פ"ב מ"ו דביאר כן בדעת הרמב"ם, וכתב דסרה בזה השגת הראב"ד, ומה שהוקשה לו הוא שבגזירה זו (עי' בארוכה לקו"ש ח"ה עמ' 132 הערה 3) ניטל מהמצריים כח הבחירה, כיון שהתלבש הגזירה בעולם הדיבור, וע"ז תירץ כיון שבעולם הדיבור הי' רק גזירה כללית "ולא גזר על איש פלוני הידוע" - לא ניטלה הבחירה מאדם הפרטי.

אבל להראב"ד וסייעתו - דהעיקר היא פעולת המצוה והאמונה וכו', הוקשה לו הרי בזה שבאה הגזירה בעולם הדיבור, נעשה בגדר מצוה, ואיך אפשר לענוש ע"ז.

ותי' ב' תירוצים: א. דלא שמעו למשה שלוחו של הקב"ה להפסיק וע"ז נענשו. ב. דהגזירה היתה רק ועבדום וענו אותם1. והם הוסיפו להכחידם לגמרי ע"י טביעתם בים סוף וכו' "אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה" ונענשו על החלק שלא בא בדיבור ולא הי' בגדר מצוה.

וי"ל בזה עוד דלא נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפועל, דהראב"ד יסכים להרמב"ם כי המצריים נענשו מפני שבזדון לבם עשו את זה. והראי' שלא שמעו למשה, וגם רצו להכחידם לגמרי - ולא כהפי' בראב"ד שנענשו רק על שלא שמעו למשה והוסיפו על קושי השעבוד - והחילוק ביניהם היא רק הקושיא, דלהרמב"ם מלכתחילה ליכא קושיא איך נענשו על קיום מצוה דפשוט הוא, רק הקושיא היא שנלקח מהם כח הבחירה מכיון שבא בדיבור2.

ולהראב"ד עיקר הקושי הוא דכיון שבא בדיבור יש לזה גדר של מצוה - וא"א להיענש על זה, ועי' בארוכה ברמב"ן הנ"ל בסיום דבריו.