בגליון העבר (ע' 89) העיר הרב ח. רפופורט שליט"א בשיטת הרמב"ם דכיבוד אב ואם הוא מן המצוות שהם בין אדם לחבירו, וכידוע השקו"ט בזה, והביא סמוכין לשיטתו ממש"כ בספרו ספר היד ובשמונה פרקים להרמב"ם.

ויש להעיר דבהשיחה (חלק ל"ו פ' יתרו [שמציין בהערתו]) מבאר דמקור להרמב"ן שכתב שהוא בין אדם למקום הוא משום שהוא כבוד הא-ל שהאב משתתף ביצירה הוא ממרז"ל בקידושין ל' סע"ב ג' שותפין הן באדם כו' בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני.

משא"כ לדברי החינוך שהוא ענין של הכרת טוב ושלא יהי' כפוי טוב על כל מה שעשה האו"א בשבילו וכן כדברי האב"ע שהם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו כו', הרי זה ענין של בין אדם לחבירו ואין זה בגדר "שותפות" להקב"ה, כי אע"פ שהאמת הוא שהקב"ה זן את כל העולם כולו מ"מ מכיון שדברים אלו הם דברים שבטבע שכאילו עשה האדם בכח עצמו ולא ניכר בה בגלוי השתתפות הקב"ה, לכן אי"ז נקרא שותפות להקב"ה משא"כ יצירת הוולד הרי זה בגלוי בשותפות וצירוף הקב"ה דנותן בו רוח ונשמה, עכתודה"ק.

אמנם יש להעיר מהמבואר בשיחת פ' וירא תנש"א (התוועדויות ע' 291) שא' הטעמים למצות כיבוד אב ואם ש"השוה הכתוב כיבוד אב ואם לכיבוד המקום" כיון ששלשתן שותפין בו, הן בנוגע ליצירתו והן בנוגע לפרנסתו.

דמכיון שסמוך על שולחן אביו ואביו מפרנסו לכן מחוייב הבן לכבד אביו, וזה דלא כהמבואר בהשיחה דפרנסת האב אינו בגדר שותפות.

ואואפ"ל בהשיחה דפ' וירא תנש"א מבאר איך שהוא באמת בפנימיות הענינים כי מבאר שם דכל ענין הפרנסה הוא באמת "אוכלי המן" עיי"ש ולכן גם הפרנסה הוא מצד הקב"ה אמנם אה"נ בגלוי אין לזה שייכות לג' שותפין באדם.

עוד יש להעיר בעיקר דבריו דמביא ראי' לשיטת הרמב"ם בפיהמ"ש ריש מס' פאה דכיבוד אב ואם הוא מצוה בין אדם לחבירו מהא דכתב בסוף הל' תמורה ובשמונה פרקים דכיבוד אב ואם הוא מהמצות שטעמן גלוי והן מהמצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן.

ולכאורה זה חידוש גדול דמה שייטי' דבין אדם לחבירו למצות שהם בסוג ד"משפטים", והרי מבואר דהגדר דמצות דמשפטים הם המצוות שמחוייבים גם מצד השכל ושאלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה כמבואר בכ"מ [ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' נ"ה ובהערה 11 שם] והרי צניעות אינו בסוג דבין אדם לחבירו [כמבואר בשו"ע (אדה"ז) בתחילתו], ועד"ז י"ל בנוגע לעבודה זרה שהוא מצוה שכלית ואינו בין אדם לחבירו.

ונמצא דמש"כ הרמב"ם בסוף הל' תמורה "המשפטים הן המצוות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפ"ד וכיבוד או"א" הוא לכאורה פלא גדול למה הוסיף "וטובת עשייתן בעוה"ז ידועה" והרי בחוקים כתב רק "הן המצות שאין טעמן ידוע".

ואולי אין כוונת הרמב"ם להגדיר בזה סוג משפטים דהם בין אדם לחבירו אלא לבאר הא דכתב שטעם שלהם גלוי היינו טעם שיכולים להסביר בשכל שהוא לטובת העולם, וזה שייך אף במצוות של בין אדם למקום כמו צניעות וע"ז, משא"כ חוקים אף שגם בהם יכולים לומר טעם אבל אינו טעם גלוי באופן שיכולים לומר דטובת עשייתן בעוה"ז ידועה, ועיין לקו"ש חל"ב פ' בחוקותי ע' 174 ואילך.