ברוקלין, נ.י.
בגליון תשצא (עמ' 25, במדור 'לקוטי שיחות') הביא הרא"ל מש"כ הרמב"ם בפירושו למס' אבות פ"ב מ"א "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה", "שצריך ליזהר במצווה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לה"ק", והקשה הרב הנ"ל דלכאו' איזה מצווה יש בלמידת לשון הקודש? ותירץ דכיון דלמ"ד דכה"ת נאמרה בלה"ק ומבואר בראשונים דאינו יוצא מצוות "והגית בו" אלא בלה"ק, ולא בשאר לשונות, לפי"ז י"ל דלכן נקרא "מצוה קלה".
אך לכאו' לא דק בזה דהרמב"ם לא איירי כלל אודות לימוד "התורה" בלה"ק, דבזה יתכן לומר דמקיים עיקר המצווה כשלומד בלה"ק, אלא הרמב"ם איירי אודות "הלשון" של לה"ק, ולמידת הלשון של לה"ק מכנה בשם מצוה, ולאו דוקא כשלומד תורה בלה"ק*.
והיותר נכון לומר דמקורו של הרמב"ם היא מהספרי שמביא אדה"ז בריש הל' ת"ת דתינוק משמתחיל לדבר אביו מספר עמו בלשון הקודש, והספרי מביא זה עה"פ "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" - "מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלה"ק ומלמדו תורה".
והנה מדכלל הספרי "מדבר עמו בלה"ק ומלמדו תורה" מוכח דס"ל דנוסף על החיוב של לימוד התורה מוטל על האב ג"כ ללמדו לה"ק ונכלל בהחיוב של ולמדתם את בניכם, (רק דבימיהם כשהיו מדברים בלה"ק והתינוק היה יודע לה"ק לא היו צריכים ללמד התינוקות פירוש המילות, וכדברי אדה"ז שם בהל' ת"ת), א"כ י"ל דהן הן דברי הרמב"ם דלמידת לשון הקודש נקרא מצווה קלה כמבואר בספרי הנ"ל. ושוב ראיתי ב'רמב"ם לעם' שפירש ג"כ הרמב"ם עפ"י הספרי וכמשנ"ת.
*) חוץ אם נאמר דכיון דהמצווה ד"והגית בו" מקיים רק בלה"ק, ובכדי לקיים המצוה צריך ללמוד הלשון - חל על לימוד הלשון דין הכשר מצוה ושייך לקרותו "מצוה"; ולהעיר ממשנ"ת בלקו"ש חל"ה וירא א (ע' 65) ובכ"מ ד"מצווה שצריך הכנה והכשרה כגון תקיעת שופר שצריך להתאמן ולהתרגל כדי שיוכל לתקוע, ועד"ז בד' מינים שצריך להשיג חפצי המצוה, מובן שחיוב ההכנה מתחיל לפני קיום המצוה כדי שבבוא זמנה יוכל לקיימה כתיקונה", ועיי"ש, ואכ"מ.
Download PDF