ברמב"ם הלכות מלכים פ"ז הט"ו:

"וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד - מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי עוה"ב, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך".

וצריך להבין:

א) מה הפירוש ולאיזה צורך דרושה כוונתו "לקדש את השם", ובהדגשה "בלבד" (ולהעיר שבספר החינוך (המביא - כדרכו - את לשון הרמב"ם) מצוה תקכה ליתא לתיבת "בלבד").

ב) מהו כפל הלשונות "שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה".

ג) מהו המקור לזה ש"ויזכה לו ולבניו עד עולם".

ד) לשם מה צריך להדגיש "ויזכה לחיי עולם הבא", ולשם מה עוד דרושה ראיה "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך"?

ה) היכן רמוז בפסוק והיתה גו' הכוונה הנ"ל?

וי"ל הביאור בכל זה:

כתב הרמב"ם "כל הורג נפש בן אדם - עובר בל"ת" (ריש הל' רוצח ושמירת נפש) ו"שופך דם אדם באדם דמו ישפך - זה ההורג בעצמו" (שם פ"ב ה"ג) עד כדי כך ש"כל מי שיש בידו עוון זה - הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין, שנאמר: אדם עשוק בדם נפש וגו'" (שם פ"ד ה"ט, אחרי שהקדים שאין בכל שאר העבירות החמורות "השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים").

ולכן הרמב"ם (שהוא ספר "הלכות הלכות", משא"כ ספר החינוך) מוסיף "(לקדש את השם) בלבד", וכוונתו שהמניע להילחם (ולהרוג) צ"ל רק מצד ציווי ה', וכמ"ש הרמב"ן עה"פ לך טו, ד: "כאשר תצא הגזירה על פי נביא יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותם ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא, אבל יש לו זכות בו.. אבל אם לא שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה היא לו".

[וכ"כ הרמב"ן עה"פ אמור כד, כג: "ועשו כן כל בנ"י לשמור ולעשות כאשר צוה ה' את משה, לא שנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי. אלא לבער הפגום מתוכם" ועד"ז באוה"ח אמור שם: "לצד שהיה הדבר ע"י מריבה ומחלוקת שהיתה בין הישראלי ובין בן הישראלית יש מקום לומר שעשו בו משפט כתוב לאמצעות ג"כ טינא שבלב, לזה אמר כאשר צוה ה' פי' לצד מצות ה' הוא שעשו" (וראה גם לקו"ש ח"א עמ' 134. לקו"ש ח"ח עמ' 163-164, והנסמן שם בהערה 25)]

ולכן מדגיש שהמלחמה צריך להיות "בלבד" לגמרי. וע"ז קאי ההבטחות: 1) שלא ימצא נזק גשמי - ע"ד שלוחי מצוה אינן ניזוקין. 2) ולא תגיעהו רעה רוחנית - שינוי טבע האדם לאכזרי.

[וכמ"ש האוה"ח ראה יג, יח עה"פ (בעיר הנדחת) "מעשה זה יוליד טבע האכזריות בלב האדם .. בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר .. לזה אמר להם ["ונתן לך רחמים ורחמך"] ההבטחה שיתן להם ה' רחמים. הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה .. הבטיחם כי לא ירע לבבם .. כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית יש מקום להנמשך מהדבר, משא"כ עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו כי תשמע בקול ה'"].

ואכן הבטיח נתן הנביא (שמואל ב ז, יד-טו) "והקימותי את זרעך אחריך" וגו', "וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול" וגו', וכפסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ז) "דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם" (וכ"ה בכמה מקומות).

וההסבר לכך בדברי אביגיל [שהיתה נביאה - עיין מגילה יד, א] לדוד "כי מלחמות ה'" כביאור המצודת דוד: כל מלחמותיך המה מלחמות ה' לעשות נקמה בפלשתים אבל לא תמצא בך רעה מימיך ללחום ולהרוג אנשים מישראל כאשר עשה שאול שהרג כהני נוב ולזה סרה משאול ולא תוסר ממך",

ומכיון שאכן כל מלחמותיו מכח צווי ה' היו, הרי ברור באופן טבעי שאין בידו עוון זה דשפ"ד (שבחומרתו הפליג הרמב"ם כנ"ל) וממילא יזכה לחיי עוה"ב, ובלשון הרמב"ם בהל' תשובה פ"ח ה"ג: חיים אלו - לפי שאין עמהם מוות כו' נקראו צרור החיים. [ובהדגשה יתירה אצל דוד המלך ע"ה שעליו אומר כל יהודי (בקידוש לבנה - ע"פ ר"ה כה א) "דוד מלך ישראל חיי וקיים"].

אלא שמ"מ אין הדבר חלק כ"כ שהרי מצינו בשמונה פרקים לרמב"ם פ"ז: וכן דוד מלך ישראל ע"ה... ומצאנו אותו בעל אכזריות אע"פ שלא שימש בה כי אם בעובדי גלולים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל. אבל בא בביאור מפורש בדה"י שהשי"ת לא הרשהו לבנות ביהמ"ק, ולא היה ראוי בעיניו לזה לרב מה שהרג כו' (אמנם יש לחלק ואכ"מ).

[ועפ"ז אולי יש לבאר הא שבלקו"ש ח"א עמ' 134 מביא הדוגמא (דוקא) משמואל הנביא שלא היתה לו כל מציאות עצמית וכל מציאותו היתה לקיים רצה"ע הרג בעצמו את אגג].

והנה מצד הנלחם באמת, הרי [על-דרך המבואר בלקו"ש ח"ג עמ' 985 "במקום שיש פקו"נ מצוה עליו לאכול את המאכל ואף שיגרום לעצמו מזג רע עי"ז.. פקו"נ דוחה האיסור ולא שהוא מתירו"] עליו להלחם גם אם לפי שעה יקנה בנפשו מדת האכזריות, אבל סו"ס יעיד עליו יודע תעלומות שמצות ה' עשה (ולהעיר שדוד העיד ע"ע ולבי חלל בקרבי - כמובא גם בתניא פ"א) ולכן מביא הרמב"ם פסוק מפורש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך!