א

ברמב"ם הל' שמיטות ויובלות פ"ט ה"א וז"ל "מ"ע להשמיט המלוה בשביעית שנא' שמוט כל בעל משה ידו, והתובע חוב שעבר עליו שביעית עבר על ל"ת שנא' לא יגוש את רעהו ואת אחיו", עכ"ל.

ומדלא קאמר שעובר בל"ת ועשה משמע שאינו עובר בעשה1. מיהו בחינוך מצוה תעט מבאר וז"ל "ועובר על זה ותבע את חברו על חוב שעברה עליו שנה שביעית בזמן הבית ביטל עשה זה מלבד שהוא עובר על לאו כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תס"ה) כו'", עכ"ל.

וצ"ב ביסוד שיטת הרמב"ם שאינו עובר בעשה.

ויובן זה בהקדם ב' אופנים דאפ"ל בהשמטת שביעית: א. שהוא חיוב על השדה שצריך לשמוט חובותיו וכו' בשביעית. ב. שהוא "אפקעתא דמלכא".

והנה בכמה מקומות מצינו להדיא דנקטינן כאופן הב', וראה בכמה מהראשונים אהא דב"מ נא, א (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א), וז"ל: "יובל אפקעתא דמלכא הוא ורחמנא אמר כי לי כל הארץ וכאילו לא התנה כלום", וכן בשו"ת הרא"ש כלל עז אות ד וז"ל "ותשו' אחרת להרמב"ן מה ששאלת למאן דדאין שמיטת כספים גם המלוה חייב להחזיר שט"ח ללוה, תשו' שביעית משמטת המלוה ומפקעת שיעבודה לגמרי ואפי' בא המלוה לעבור על ד"ת ולתבוע חובו לאחר שביעית הלוה פטור, הלכך אין המלוה יכול לערב השטר וכו'", עכ"ל.

וכן במרדכי סי' ש"פ וז"ל "השואל נסתפק אי לא אמר משמט אני אחר שביעית אם נפקע החוב כשבא לגבותו אחר כמה שנים, לפי הענין נראה דשביעית אפקעתא דמלכא היא אע"ג דלא אמר משמט אני. והשיב ר' אביגדור לענין השמטת כספים קבלתי שהשביעית משמטת מהלוה אע"פ שלא אמר משמט אני אלא מצוה הוא דרמיא עליה באמירה אם בא להחזיר החוב אחר השמיטה, זכר לדבר בכור דמצוה להקדישו אע"ג דקדוש מעצמו".

אבל רואים אנו כאופן הראשון ביראים מצוה קס"ד, וז"ל "וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא ע"פ מלוה, שכ"ז שלא השמיטו חייב לפרוע, אלא לוה יזמין המלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר, וב"ד יתחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוהו חכמים כדתנן בסוף שביעית וכו', ואם אינו רוצה המלוה לומר משמיט אני וכפוהו ב"ד כדתניא בכתובות על פריעת בע"ח מצוה וכו'", עכ"ל.

רי"פ בפרושו לרס"ג ח"א עשה ס"א (רסב-ג) מבאר שהלאו כולל יותר מהעשה דאפי' לתבוע אסור, משא"כ האשה דאינו עובר אלא בגביית החוב.

ועפ"ז יש לבאר שיטת הרמב"ם כי כל העשה של שמוט אינו בנוגע לעצם ההשמטה, כי י"ל שהרמב"ם סובר כרוב ראשונים שהשמטת שביעית הוא "אפקעתא דמלכא" ולכן אין מוטל על האדם עצם ההשמטה רק זה שלא יגבה חובו ולא עצם התביעה, ולכן מובן שפיר למה אינו עובר על העשה כשתובע.

משא"כ בשיטת החינוך יש לומר שסובר כמו שיטת היראים שמצות השמיטה על האדם, הוא בנוגע לעצם ההשמטה כי מכיון שההשמטה אינו בא ע"י אפקעתא דמלכא רק ע"י האדם, ולכן במקרה שהאדם רק תובע חובו זה גילוי דעת שלא שמט ולכן עובר אעשה.

ויש להעיר ממנ"ח מצוה פ"ד בנוגע המצוה להפקיר כל מה שתוצא הארץ שחוקר כעי"ז "אם היא מצוה אקרקפתא דגברא דרחמנא ציווהו להפקיר פירותיו בשביעת ומחויב לקיים ולהפקיר ואם מפקיר ה"ז הפקר אבל אם אינו מפקיר אינו מופקר ונהי דעובר על עשה מ"מ אינו הפקר רק עובר על גזירת השי"ת א"כ אין אחר רשאי ליטלן והרי הוא גזל ביד אחרים כ"ז שלא הפקיר (כעין מש"כ היראים בנוגע להשמטה). א"ד הפקר אי"צ הבעלים להפקיר רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר רק אם נעל כרמו עובר על עשה זו והרי הוא גוזל הרבים אבל ממילא הוי הפקר אם כן פטור ממעשר בכ"ע", עיי"ש.

וממשיך לבאר בשיטת חינוך באופן הראשון, ולפי מה שביארנו נמצא שהחינוך שסובר שעובר על עשה מכיון שהוא "אקרקפתא דגברא", נמצא שהוא לשיטתיה בשני מקומות אלו שהחיוב הוא על הגברא ולא בא בדרך ממילא.

ב

ויש להביא איזה נפק"מ בין שני אופנים אלו:

א. שלפי האופן שהוא אקרקפתא דגברא אם בפועל תבע החוב אסר שביעית אם הלוה נטל הרי"ז גזל, משא"כ להאופן שהוא אפקעתא דמלכא שאין כאן שום חוב, אדרבה זה שהמלוה נטל חובו אחר שביעית זהו גזל, ולכן יש חיוב להחזיר הגזילה כמובן.

ב. וכן בזה יש לבאר המבואר במנ"ח מצוה תעז אות ב' בא"ד "והנה התובע חוב שעברה שמיטה עובר בעשה ולא תעשה וחוץ מזה הוי אפקעתא דמלכא דהחוב נפקע . . וא"כ אם יש לחרש שוטה וקטן מעות כגון בירושה או בשכר פעולה והלוו לאחר ועבר שמיטה, אע"פ שאינה בני מצוות, מכל מקום נחלט החוב כי הוא אפקעתא דמלכא", עכ"ל. וי"ל שלפי האופן שהוא אקרקפתא דגברא לא היה דין זה בחרש שוטה וקטן.

ג. במנ"ח מצוה פ"ד בנוגע לפר שביעית מבאר שהצד שנשים חייבות הוא לפי הצד שהוא אפקעתא דמלכא כי אינו שייך לאיזה פעולה בזמן, ולכן אינה מצוה דהזמ"ג, משא"כ להאופן שהוא אקרקפתא דגברא נשים פטורות. וממשיך לחקור אם מצות שבאות להאופן שהוא קרקפתא דגברא נחשב למצות עשה שהזמן גרמא כי פירות שביעית אסורים בשאר שנים ואומר שתלוי במח' רמב"ם והרא"ש. (ואפשר שיובן ע"פ שיטת הבארבנאל בזמה"ג, ואכ"מ), אבל לפי פשטות יש נפק"מ אם נשים חייבות.

ויש להביא עוד נפק"מ ובהקדם: דהנה במכות ג, א – ג, ב "מתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלושים יום והוא אומר שמכאן ועד עשר שנים אומדן הוה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים", "גמ', אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה לא ידוש (דברים טו, ב) (בשביעית לא קרינא ביה לא יגוש שהרי אם בא לנגשו בלא שביעית נמי אינו יכול לא אמרינן כיון דלא קרינן ביה לא יגוש לא קרינן היה שמוט דסוף אתי לידי לא יגוש והרי משתמע ביה קרא לא יגוש בזמנו את רעהו כי קרא שמיטה קודם לכן - רש"י), מתיב רב כהנא אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד ל' יום בין ליתן מכאן ועד עשר שנים, ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה, אמר רבא הב"ע במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד דתנן . . איכא דאמרי א"ר יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש", עיי"ש.

ויש לבאר מהו החילוק בין שני הגרסאות בשיטת ר' יהודה אמר שמואל, אי אמרינן אע"ג דלא אתי לידי לא יגוש או לאו?

ובפשטות ניתן לבאר ע"פ המבואר לעיל שלפי האופן ששביעית הוא אפקעתא דמלכא מובן הצד שאע"ג דלא אתי לידי לא יגוש מ"מ שמוט, משא"כ להצד שאומרים שמכיון דלא קרינן ביה לא יגוש אין שביעית משמטתו יש לבאר ע"פ הצד שהוא אקרקפתא דגברא, וחיוב זה הוא רק אם יש חוב אז צריך לשמוט ולא שבעצם שביעית משמט.

אבל לכאו' יש לומר באו"א ובהקדם שלהצד שהוא אפקעתא דמלכא יש לבאר בשני אופנים: א. שהפי' הוא לא רק שבדרך ממילא אינו מחויב בחובו אלא יותר מזה שנפקע החוב לגמרי ולא נשאר עליו כלום כמו קודם ההלוה, וזה משמע מלשון הראשונים שהובאו לעיל "יובל אפקעתא דמלכא היא ורחמנא אמר כי לי כל הארץ וכאלו לא התנה כלום"; ב. או י"ל שהפי' אפקעתא דמלכא הוא שבדרך ממילא (לא מצד ההשמטה שלו) נשמט חובו ואינו צריך לשלם חובו. וזה משמע משו"ת הרא"ש שהובא לעיל "...שביעית משמטת המלוה ומפקעת שיעבודה לגמרי ואפי' בא המלוה לעבור על ד"ת ולתבוע חובו לאחר שביעית הלוה פטור", שמזה משמע שיש "חובו" אבל מ"מ "הלוה פטור".

ובזה יש לבאר שהצד ברב יהודה שמשמט אף שלא קרינן ביה לא יגוש הוא בפשטות כצד הראשון, שבערב שביעית משמט החוב שהיה בין שניהם "והוא כאילו לא נשאר עליו כלום כמו קודם ההלואה", והצד ששביעית אינו משמט הוא גם אם הוא אפקעתא דמלכא, מ"מ זהו בנוגע למה שצריך לשלם שהחוב משמט שאינו צריך לשלם כאופן הב' הנ"ל, וזה תלוי אם קרינן ביה לא יגוש או לאו, וק"ל.

ג

והנה לענין הלכה הולכים כהאיכא דאמרי שאם לא קרינן ביה לא יגוש אינו משמט, ולטעם פסק זה מצינו כמה אופנים: בתוס' ד"ה איכא דאמרי וז"ל "אומר ר"ת דהלכה כלישנא בתרא דה"נ מתני' מסייע ליה" עכ"ל. והרמב"ן ורא"ש כתבו "אע"ג דהוי תרי לישני שביעית בזמה"ז הוי דרבנן, וספק דרבנן להקל" (עי' בב"י סי' ס"ז אות י"ג שמבאר זה ואכ"מ), ובמנ"ח מצוה תע"ז אות ח' מבאר דעת הרמב"ם דמיירי בשמיטה דאורייתא, ומבאר המנ"ח שעל כרחך טעמו כיון דהמשנה מסייעת כמובא בתוס', שאם לא הוי ליה ספיקא דאורייתא לחומרא.

ועי' ברא"ש סי' ג' שמביא שיטת ר"ת שהמשנה מסייעת ליה "והביא ראי' מההוא דפרק מי שמת קמה, א "ה' דברים נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד ואין שביעית משמטתה כיון דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש אע"פ דלכי מטי זימניה אתי לכלל לא יגוש, ולאו ראי' היא כולי האי דשאני התם דשמא לעולם לא יבוא לידי פרעון דכמה דברים מערבין לפרוע כדאיתא התם, ועוד הביא ראי' מההיא דפרק כל הגט ל, א, המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין ואין שביעית משמטתו מ"ט דלא קרינא ביה לא יגוש ואע"ג דאתא לכלל לא יגוש לאחר זמן דבעל הבית אין יכול לחזור בו, וגם זו יש לדחות דשמא לא יבוא לידי לא יגוש דהכהן יכול לחזור בו ולבטל המקח", עכ"ל. וממשיך לבאר שהוא מדבר אודות שביעית בזמה"ז וספקא דרבנן לקולא כדלעיל.

אבל צריך להבין קושיית הרא"ש שלכאו' למאי נפק"מ ששם לעולם לא קרינא ביה לא יגוש בפועל, אם כשבא שביעית אין איסור לא יגוש יש סברא לומר שלא ישמוט כמו שיש סברא לומר כן בנוגע לכהן.

ויש לבאר זה ע"פ מה שהובא לעיל שבהצד של הגמ' דאם לא קרינן ביה לא יגוש לא קרינן ביה שמוט יש שני אופנים לכאו': א. שהוא כהצד בשמיטה שהוא אקרקפתא דגברא ולכן אם אין חיוב השלמה אין האדם צריך לשמוט, ב. שהוא גם להצד שהוא אפקעתא דמלכא רק שהוא בנוגע לחיוב השלמה, כדלעיל.

וי"ל שהרמב"ם ור"ת פוסקים כאיכא דאמרי לא מחמת שהמדובר הוא בשביעית בזמה"ז, אלא רק המדובר הוא בשביעית דאורייתא והדין הוא כך, ולכן צריכים לבאר שהוא אפקעתא מלכא רק שמ"מ הוא בנוגע לחיוב השלמה כדלעיל.

משא"כ בדעת הרא"ש י"ל שאף שהוא סובר ששביעית היא אפקעתא דמלכא מ"מ לענין הלכה אזלינן לקולא כאופן השני שהוא אקרקפתא דגברא

ובזה יש להבין קושיית הרא"ש על שיטת ר"ת, מכיון שהוא הולך (להלכה) שהוא אקרקפתא דגברא שיש חוב על האדם לשמוט אפשר שבזה הוא מצד שנת השמיטה שצריך לשמוט (לא כמו שביארנו לעיל), ואפשר שהשמטה מצד האדם הוא שמשמיט החוב כמו שלא היה, ולכן שייך גם כשאין הלאו של לא יגוש, ומבאר הרא"ש שאפשר שזה שמצד האדם יש פטור שאין צריך לשמוט הוא במקרה שהיה נשמט ממילא מצד עצמו. משא"כ הרמב"ם שהוא סובר שהחיוב השמטה אינו על האדם ורק השמטה מצד למעלה והשמטה זו היא בנוגע לחיוב ההשלמה בפועל.

ובאותיות פשוטות: אין הכרח שהשמטה מצד האדם הוא בנוגע החיוב לשלם ואפשר שהוא לשמוט בעצם, ששייך גם לא בשעת חיוב, אבל לאידך אם יש טעם שאין צריכים השמטה מצדו כמו בשושבינות וכדומה, אפשר שזה אי"צ לשמוט והיה נמצא שלא היה השמטה, משא"כ להצד שהוא מצד אפקעתא דמלכא והוא בפירוש רק בנוגע להחיוב, אז בכל מקרה אין שביעית משמטתו, ודו"ק כי קצרתי קצת.

1) וכן העיר בספר מעדני ארץ שביעית סי' ד' אות ד'.