לדעת הרמב"ם לכאורה אין חיוב על הציבור לעמוד בזמן שהש"ץ אומר קדיש (ולא כהדעה המחייבת לעמוד בזמן הקדיש, ברמ"א סי' נו ס"א ובשו"ע אדה"ז שם ס"ה). ולכן בהל' תפלה (פ"ט ה"א) כתב "בשחר כל העם יושבים וש"ץ יורד לפני התיבה, ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש", ורק לאחר 'גאל ישראל' (סוף ה"א וראש ה"ב) כתב: "והכל עומדין מיד ומתפללים בלחש". וכן בערבית עונים על הקדיש בישיבה (שם ה"ט) וז"ל: "בערב כל העם יושבין והוא עומד ואומר והוא רחום כו' ברכו . . והם עונין ברוך ה' המבורך . . ומתחיל לפרוס על שמע ואומר קדיש, ואחר כך הכל עומדים ומתפללין בלחש".

והנה בתפילת מנחה כתב (שם ה"ח): "במנחה אומר הש"ץ אשרי . . הוא והעם מיושב, ועומד ש"ץ ואומר קדיש והם עומדים אחריו ועונין כדרכן, ומתפללים כולם בלחש" - וצריך ביאור: מדוע דווקא בקדיש זה (שלפני מנחה) עליהם לעמוד?

אגב, גם בחזרת הש"ץ (פ"ט ה"ג) כתב הרמב"ם "והכל עומדים ושומעים ועונין אמן . .", כמ"ש הרמ"א סי' קכד ס"ד (בשם הגהות ומנהגים) ובשו"ע אדה"ז שם ס"ז, וכמצויין שם במהדורה החדשה אות נה' (ולפלא שלא הובאה דעתו בזה בטור וב"י ונו"כ השו"ע שם).