ש"פ לך לך ז' מר חשון - תשע"א
רמב"ם
"ואין מונין אלא מעומד"
הרב מ"מ רייצס
קרית גת, אה"ק
קרית גת, אה"ק
ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג, לענין ספירת העומר: "ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא".
ולכאורה צ"ע: לשון זו של "אין מונין אלא מעומד" - משמעה לעיכובא, היינו, שאין מציאות למנין זה אם לא יהיה "מעומד" (ראה תורת מנחם חכ"ד ע' 263. וש"נ); אמנם הרי הרמב"ם מיד ממשיך ואומר "ואם מנה מיושב יצא", היינו שאינו מעכב!
ובפשטות היה צריך לומר "מצותו למנות מעומד (ואם מנה מיושב יצא)", שכך מתאים לומר לגבי ענין שהוא רק לכתחילה. או "צריך למנות מעומד" (כמו שאומר הרמב"ם עצמו בהכ"ה: "צריך לברך בכל לילה כו'") - וכך באמת הוא הלשון בשאר הפוסקים שהביאו הלכה זו (טור, שולחן ערוך וכו'); מה טעם איפוא כתב הרמב"ם בסגנון מיוחד זה - "אין מונין אלא מעומד"?
ובוודאי יעירו בזה המעיינים שי'.
Download PDF