ביאור מחודש בשיטת הרמב"ם, שעיקר מצות הדלקת נר שבת הוא על האיש, והאשה מצווה ליזהר בהדלקת הנר מבעוד יום, והם שני דינים נפרדים; שלשה ביאורים בלשון המשנה "נדה חלה והדלקת הנר", אחד לפי דעת הרמב"ם הנ"ל, שחובת הזהירות היא "בהדלקת הנר" שלא יבואו לחילול שבת, השני לפי הטור והשו"ע, שהאשה מצווה רק "בהדלקת" הנר, ולא בתיקונו והטבתו שהוא על האיש, והשלישי לפי שיטת רבינו הזקן, שעיקר מצות הנר היא על האיש שהוא בעל הבית, ורק מצות "ההדלקה" היא על האשה; ביאור

הערת כ"ק אדמו"ר ב"לקוטי שיחות" חלק י"א.

א. רמב"ם פ"ה מהל' שבת ה"א: ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת, וחייב לברך קודם הדלקה כו'", ובה"ג: "המדליק צריך להדליק מבעוד יום אלא שנשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית, ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך, ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר",

ולכאורה תמוה, שדבר זה "שנשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים" היצ"ל בהלכה א', מיד לאחר שכתב "ואחד אנשים ואחד נשים חייבין כו'", שמכל מקום הנשים מצוות יותר, [וכמו שהוא באמת בלשונו הזהב של רבינו בשו"ע סי' רס"ג ס"ה: "אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת, אלא שהנשים מוזהרות בו יותר כו'"], ולמה כתב זאת בהלכה בפני עצמה, ולאחר הפסק של הלכה ב' בדין גזירה שמא יטה, וצ"ע. עוד צ"ב שמאחר וכתב שהנשים מצוות בו יותר, איך כתב בה"א "אפילו אין לו מה יאכל כו' וחייב לברך כו'" בלשון שמשמע שעיקר דין נר שבת קאי על האיש, עי' בחידושי הרשב"א לשבת כ"ה ע"ב שהביא מסידור רב עמרם גאון: "המדליק בשבת מברך אקב"ו להדליק לשם נר שבת", וקצ"ע.

ב. ונראה בזה, דהנה ז"ל הטור בריש סי' רס"ג: "ויהא זהיר לעשות נר יפה, דאמר רב הונא: הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה, הו"ל בנים ת"ח, ויש מכוונים לעשות שתי פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור כו', וכשידליק יברך בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת, אחד האיש ואחד האשה בכל מקום שידליקו בו, והנשים מוזהרות בו יותר כדאיתא במדרש מפני שהיא כבתה נרו של עולם, פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון, והרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית כו'", וב"ווי העמודים" להגה"ק ר' שעפטיל ז"ל בן השל"ה הק' בריש ספרו, האריך בדברי הטור עי"ש [ומה שהקשה בראש דבריו על לשון הטור: "והלשון מגומגם במה שאמר "והרמב"ם נתן טעם לדבר" הלא המדרש ג"כ נתן טעם, רק הו"ל לומר והרמב"ם נתן טעם אחר כו'", לא הבינותי, שעשה אתנחתא בתיבת "טעם", ופירוש דברי הטור כפשוטו הוא שהרמב"ם נתן טעם מפני כו', ולא בא לומר שרק ברמב"ם יש טעם לדבר, ולכאורה פשוט הוא, וצע"ג], ובב"ח שם תמה על פירוש הטור ב"הרגיל בנר" שישתדל לעשותו יפה: "איכא להקשות, דסתמא קאמר הרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח, ומנא ליה לפרשו "לעשותו יפה", עי' מה שתירץ שם,

ג. ולענ"ד פשוט הוא, שהטור והרמב"ם חלוקים בגדר חיוב נר שבת, על מי מוטל מעיקר דינא, שהטור שהביא את המדרש "היא כבתה נרו של עולם", ס"ל, שכל חיוב הדלקת הנר מלכתחילה אינו אלא על האשה, ולכן הוקשה לו לשון הגמ' דילן "הרגיל בנר" שמשמע דקאי על האיש, ולכך פירש שהאיש הוא שצריך להשתדל"לעשות נר יפה", ברם ההדלקה עצמה היא של האשה [ובשו"ע רבינו הזקן משמע שפירש דברי הטור כהב"ח עי"ש], אלא שודאי באופן שאין האשה בבית רק האיש, אז הוא מחוייב בזה.

אבל הרמב"ם שלא הביא את הטעם של "כבתה נרו של עולם", צ"ל שפירש את דברי רב הונא כפשוטם, "הרגיל בנר" היינו שחיוב נר שבת מעיקר דינא, על האיש רמיא, ובשו"ע אדמו"ר הזקן הביא את ב' הטעמים, של הטור והרמב"ם, והקדים את דעת הרמב"ם, ועי"ש בקו"א סק"ב שהביא את ה"עולת שבת" שהאשה מדלקת בשליחות הבעל.

ולא הזכיר הרמב"ם הטעם שהאשה מצויה בבית, רק לענין הדין שכתב בהלכה ג': "המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה" - ובהמשך לזה הוא שכתב הרמב"ם: "ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן עסוקות במלאכת הבית", היינו שלגבי ההלכה המיוחדת "שצריך להדליק מבעוד יום", בזה הוא שהאשה מצווה יותר, כיון שהיא בבית, ולא על האיש שהוא מחוץ לבית, כלומר, כיון שגם האשה היא בכלל המצוה כמוש"כ בהלכה א', הטילו עליה הזהירות וההשתדלות שהיא תדליק הנר כדי שיהיה מבעוד יום, וזו הלכה בפני עצמה,

ד. ונראה דהרמב"ם למד כן מדיוק לשון המשנה בשבת ל"א ע"ב: "על שלש עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר", וצ"ע למה שינה בנר שבת וכתב "בהדלקת הנר" ולא "בנר" כמו שלא כתבו "בהפרשת חלה" אלא "בחלה", וכבר תמהו בזה כדלהלן, ומזה הוציא הרמב"ם שחייבו את האשה להיזהר "בהדלקת הנר" היינו שתדליק מבעוד יום, ואין הכוונה במשנה לעצם מצות נר שבת, שבאמת לאו דוקא הטילו עליה, אלא גם, ואולי בעיקר, על האיש,

ועוד נראה דבגמ' שם אמרו: "נדה מ"ט כו' והדלקת הנר מאי איכא למימר, כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חיסדא: אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם כו' נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותם מוטב ואם לאו כו'", וברש"י: "ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה: היא איבדה חלתו של עולם כו' וכבתה נרו של עולם כו'",

ואכן בירושלמי כאן (פ"ב ה"ו): "על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, אדם הראשון דמו של עולם כו' אדם הראשון נר של עולם היה שנאמר נר אלקים נשמת אדם, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו הנר לאשה, תני ר' יוסי אומר: ג' בידקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה, ואלו הן: מצות נדה ומצות חלה ומצות הדלקה" עי"ש,

וענין זה שכבתה נרו של עולם, אינו בש"ס דילן, ורק רש"י הוסיף ע"פ המדרש, שכ"ה בירושלמי הנ"ל, [וכן הוא בזוהר הקדוש ח"א מ"ח ע"ב: "נר של שבת לנשי עמא קדישא אתייהיבת לאדלקא, וחברייא הא אמרו דאיהי כבתה בוצינא דעלמא כו'"], ונראה לפי זה שהרמב"ם למד כפשטות דברי הבבלי, שאינו מבואר בו שעיקר מצות הנר היא של האשה,

אבל הטור פשוט למד כהירושלמי (בפרט שאינו סותר לבבלי), שהיא כבתה נרו של עולם "לפיכך מסרו הנר לאשה", ודוק עוד בלשון הירושלמי: "ושלשתן נמסרו לאשה, ואלו הן: מצות נדה ומצות חלה ומצות הדלקה", היינו שכל עיקר "מצות הדלקה" נמסרה לאשה.

ה. ובביאור הדברים יותר, דהנה יעוי' ב"תוספות רבי עקיבא איגר" על המשנה הנ"ל שהעיר [בשם ש"ל, והוא ה"שושנים לדוד" למהר"ד פארדו ז"ל]: "ובהדלקת הנר, הא דלא תני סתם "ובנר" כמו דתני "ובחלה" ולא תני "ובהפרשת חלה", התנא רצה לרמז למה דאיתא בתיקוני זוהר שבעה"ב יתקן את הנרות ואשתו תדליק, משום הכי תני "ובהדלקת הנר" לומר דתיקון לאו עלה רמי" ע"כ [ולכאורה לא מצאתי כזה בתיקוני זוהר, ואדרבא בתיקונא מ"ז (דף ס"ט ע"ב) איתא: "וצריך איתתא לתקנא שרגא בליל שבת לימינא ואתחשב לה כאילו תקנה מנרתא בדרום כו'" עי"ש (ואולי גירסא אחרת היתה לו). אך מפורש כן בספר "נגיד ומצוה" הנהגות האריז"ל, תחילת ח"ב: "תהיה זהיר בתיקון נר של שבת אך ההדלקה תהיה ע"י אשתך כו'"], ולפי ה"שושנים לדוד", הרי תתיישב קושיית הב"ח על הטור שכתב שרגיל בנר היינו שיתקנו יפה,

ונראה שהגרעק"א בהביאו את דברי ה"שושנים לדוד" ככתבו וכלשונו, לכך נתכוין, שלא נפרש את המשנה "ובהדלקת הנר" שמכאן ראיה שרק לגבי ההדלקה מבעוד יום הוא שהאשה מצווה יותר, וכנ"ל בדעת הרמב"ם, אלא כמוש"כ הטור (בדעת הרמב"ם) והפוסקים, שעיקר מצות הנר לאשה נמסרה, ולכן הביא ביאור אחר בדיוק לשון במשנה "ובהדלקת הנר", לומר שהאיש הוא צריך לתקן ולהכין את הנר, וכביאור הטור בדברי רב הונא.

ואולם בהגהות הרש"ש על המשנה שם כתב: "דזה אין סברא דליהוי להו עונש מיתה בעבור שאינן נזהרות להדליק על הנר, שהוא אינו רק מד"ס, דבשלמא נדה היא בכרת, עיסה הטבולה בחלה במיתה ביד"ש, אמת הוא שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ביד"ש כו' אבל לחשבה בהדי הני אין לנו, לכן נ"ל דהכוונה בכאן על שאינן זהירות בהדלקת הנר מבעוד יום ומחללות את השבת באיסור סקילה, ולזאת סמך לה ג' דברים צריך אדם לומר כו'" עי"ש, וזה מתאים מאוד למה שנתבאר בדעת הרמב"ם [ובעיקר קושייתו, עי' ב"חתם סופר" לשבת כ"ב ע"ב ד"ה הדלקת, ולק"מ],

ו. ויש לומר עוד בזה, במה שהוסיף הרמב"ם: "לפי שהן מצויות בבתים והן עסוקות במלאכת הבית" ולכאורה אינו מובן כלל ההוספה "והן עסוקות במלאכת הבית" מה זה ענין לחיוב הדלקת הנר לאשה, אולם לפי הביאור הרי א"ש מאוד, שלכן היא מצווה בזהירות להדליק "מבעוד יום" כדי שח"ו לא תגיע לחילול שבת, והטילו עליה כיון שהיא עסוקה במלאכת הבית, שלא תחלל בה ח"ו את השבת, ולפי זה נתכוין באמת הרמב"ם בלשונו "והן עסוקות במלאכת הבית", לרמז על כך שחיוב הזהירות על האשה הוא שלא תבוא ח"ו לעשיית מלאכה בשבת,

[והנה הטור סי' רס"ג בודאי לא למד כן בדעת הרמב"ם, שהרי כתב: "והנשים מוזהרות בו יותר כדאיתא במדרש מפני שהיא כבתה נרו של עולם כו' והרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית כו'" היינו (א) שנתינת הטעם של הרמב"ם היא על עיקר חיוב האשה בהדלקת הנר. (ב) ששינה מלשון הרמב"ם "במלאכת" וכתב "בצרכי" היינו לפרש דברי הרמב"ם שלא נתכוין לאיזו הלכה מיוחדת בזה, ולשלול הפירוש שלכאורה נראה בדיוק דברי הרמב"ם, ולפי זה הרי תתיישב קושיית ה"ווי העמודים" הנ"ל על לשון הטור "והרמב"ם נתן טעם לדבר", שלהנ"ל הרי זה גופא רצה הטור לומר, כי מה שהרמב"ם נתן טעם, הוא באמת על עיקר דין הדלקת הנר].

ובזה אשכחנא פתרי ללשון קדשו של כ"ק אדמו"ר זי"ע ב"לקוטי שיחות" חלק י"א ע' רפ"ב, שעל מה שאמר שם שהדלקת הנר ניתנה לאשה, כתב בהערות:"להעיר מל' שו"ע אדמו"ר הזקן (סי' רס"ג ס"ה): "שהנשים מוזהרות בו (בנר שבת) יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית" (כלשון הטור שם בדברי הרמב"ם הל' שבת פ"ה ה"ג, משא"כ ברמב"ם שלפנינו - במלאכת הבית) עכל"ק, ולכאורה צע"ג מה רצה בהערה זו, ובעיקר בדקדוק לשונות הרמב"ם והטור, ומה ההבדל בין "צרכי" למלאכת", ולמש"כ יומתק מאוד, שהרי קבע שמצות הנר ניתנה לאשה, וזה הוא במשמעות ל' הטור דוקא: "מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית", אבל לשיטת הרמב"ם הרי נת' שעיקר המצוה היא גם לאיש וגם לאשה, אלא שהאשה מצווה להיזהר "בהדלקת הנר" מבעוד יום, כדי שלא תיכשל ח"ו באיסור מלאכה, ולכן הטור שלא ס"ל כן שינה מלשון הרמב"ם ובמקום "במלאכת" כתב "בצרכי" [להדגיש כי הרמב"ם במה שכתב "במלאכת" לא נתכוין אלא לצרכי הבית, ואין כאן רמז לחשש של איסור מלאכות שבת כנ"ל].

ז. והנה בשו"ע רבינו בסעיף ה' הביא את לשון הרמב"ם "אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת", והוסיף "אלא שהנשים מוזהרות בו יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, ועוד מפני שהיא כבתה נרו של עולם, לכך נתנו לה מצות הדלקת נר שבת שתתקן מה שקלקלה" והוא כדברי הטור, שעיקר מצות נר שבת ניתנה לאשה, אלא שא"כ למה הביא בראש דבריו "אחד האנשים כו'" שמזה משמע שהמצוה היא גם של האיש.

ונראה ע"פ שכתב רבינו בקונטרס אחרון סי' הנ"ל סק"ב: "דהא ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמ"ש העולת שבת בס"ג, וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא שהוא בעל הבית" עי"ש, ולכאורה הרי זה סותר מש"כ כאן שהמצוה היא של האשה, וצ"ל שתרווייהו איתנהו ביה, שעיקר דין נר שבת הוא משום שלום בית וכמוש"כ בסעיף א', אלא שאעפ"כ את מצות ההדלקה הטילו על האשה, משום שהיא מצויה בבית ומשום שהיא כבתה נרו של עולם,

ומעתה הרי לשון המשנה מדוייק היטב, לאדמו"ר הזקן, שהמשנה נקטה "נדה חלה והדלקת הנר" ולא "נר", כי באמת עיקר מצות נר שבת הוא על האיש שהוא בעל הבית, ורק מצות ההדלקה ניתנה לאשה, וכנ"ל וא"ש בפשטות קושיית הגרעק'"א.

[ובדעת הרמב"ם לא נראה שאפשר לומר כן, ועי' ב"חידושים וביאורים" בש"ס ח"ב סי' ב' (לד סע"ב): "מובן מזה שלפי הרמב"ם עצם החיוב דנר שבת (אינו משום שלום בית אלא) הוא משום כבוד ועונג, ואע"פ שע"י נר שבת נעשה בפועל הענין דשלום בית, אבל לא זהו גדר וטעם המצוה" עי"ש, ואכ"מ, ובמק"א הארכתי].

ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג, לענין ספירת העומר: "ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא".

ולכאורה צ"ע: לשון זו של "אין מונין אלא מעומד" - משמעה לעיכובא, היינו, שאין מציאות למנין זה אם לא יהיה "מעומד" (ראה תורת מנחם חכ"ד ע' 263. וש"נ); אמנם הרי הרמב"ם מיד ממשיך ואומר "ואם מנה מיושב יצא", היינו שאינו מעכב!

ובפשטות היה צריך לומר "מצותו למנות מעומד (ואם מנה מיושב יצא)", שכך מתאים לומר לגבי ענין שהוא רק לכתחילה. או "צריך למנות מעומד" (כמו שאומר הרמב"ם עצמו בהכ"ה: "צריך לברך בכל לילה כו'") - וכך באמת הוא הלשון בשאר הפוסקים שהביאו הלכה זו (טור, שולחן ערוך וכו'); מה טעם איפוא כתב הרמב"ם בסגנון מיוחד זה - "אין מונין אלא מעומד"?

ובוודאי יעירו בזה המעיינים שי'.