ברמב"ם הל' ת"ת (ג, ה) "תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

וכבר נתלבטו המפרשים בדברי הרמב"ם, דבהרמב"ם משמע דהדין דלעולם יעסוק כו' זהו דין מיוחד בת"ת, ובגמ' פסחים (נ, ב) ובהוריות (י, ב) מובא ענין זה לגבי מצוות.

וב"אגלי טל" בהקדמתו יצא לחדש דהשאלה אם הא דאמרינן לעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה שמתוך כו' קאי רק אתורה או גם אמצוות - תלוי אי נקטינן מצוות צריכות כוונה. ונקודת דבריו הוא, דאי נקטינן דמצוות אין צריכות כוונה אם כן מצוה שלא לשמה הוי מצוה, וממילא שייך לומר "לעולם יעסוק" גם אמצוות; אבל אי נקטינן שמצות צריכות כוונה א"כ מצוה שלא לשמה לא הוי מצוה, ומשו"ה לא שייכי לומר דיעסוק שלא לשמה דהא לא עביד שום דבר.

והנה הרמב"ם פסק בהל' שופר דמצוות צריכות כוונה, ובהל' חו"מ פסק דכפאו ואכל מצה יצא. ומבאר הר"ן דבמצה כיון שנהנה באכילתו יוצא אף שמצוות צריכות כוונה (ע"ד המתעסק בחלבים ועריות חייב - שכן נהנה).

ועפי"ז מבאר ה"אגלי טל" דמתורץ שיטת הרמב"ם. דהא דאמר רב בגמ' "לעולם יעסוק אדם במצוות שלא לשמה" הוא לשיטתו ד"מצוות אין צריכות כוונה", וממילא הוי מצוה שלא לשמה בגדר מצוה; אבל לשיטת הרמב"ם ד"מצוות צריכות כוונה", א"כ מצוה שלא לשמה לא הוי בגדר מצוה. והא דבתורה אמרינן 'לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה', הוא משום דתורה הוי מצוה שיש בו הנאה. וכמו שפסק הט"ז ביו"ד ס"ס רכא, דהמודר הנאה מחבירו אסור ללמוד ממנו, דאף דמצוות לאו ליהנות ניתנו - שאני ת"ת.

והנה דברי ה"אגלי טל" הנ"ל צ"ע, דמה ענין 'שלא לשמה' לענין 'שלא בכוונה' דלכאורה הם ב' גדרים נפרדים. ד'מצוה שלא בכוונה' פירושו שאינו מתכוין לעשות מצוה, וע"ד מי שאכל מצה בליל פסח ולא ידע שזה פסח וממילא לא התכוין לשם מצוה, או שלא איכפת לו מהמצוה. אבל מי שהתכוין לשם מצוה אבל כוונתו כדי שיהי' לו עוה"ב או עוה"ז וכו', האם נאמר שזהו כאילו לא התכוין להמצוה.

והנה בהל' ת"ת לאדה"ז (פרק ד הלכה ג) מביא הדעות שמי שלומד שלא ע"מ לעשות עליו נאמר מה לך לספר חוקי וכו', ולא עליו נאמר לעולם יעסוק אדם כו'. ואח"כ מביא "וי"א (מנורת המאור וכ"ד הרמב"ם במ"ש לפיכך כו' ודו"ק) שאעפ"כ לעולם יעסוק אדם בתורה, כי מתוך שלא לשמה יוכל כו' לבא לידי לשמה ללמוד ע"מ לשמור ולעשות..".

ובקו"א שם: עי' רמב"ם כו', ולכאורה צ"ע - הא גם בשאר מעשים אמרי' הכי כו', וגם הרמב"ם כ"כ סוף הל' תשובה גם בנשים שפטורות מת"ת. א"ו דבמצות א"ש שהמצוה נעשית כתקנה עכ"פ, אלא שמחשבתו אינו לשם מצוה. אבל בת"ת, כשלומד ואינו מקיים הרי עליו נאמר 'ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי', וסד"א שראוי לו שלא ילמוד, קמ"ל דאפ"ה התלמוד מביא לידי מעשה לבסוף עכ"פ כו', עכ"ל.

והיינו שאדה"ז מפרש דהרמב"ם באמת ס"ל דבכל המצוות אמרינן 'לעולם כו', וכמפורש בהל' תשובה (דאף דבהל' תשובה ג"כ אומר הרמב"ם "תורה", אבל כיון שמדבר בנשים ע"כ כוונתו גם למצוות). והא דחידש הרמב"ם בת"ת הוא, דאפילו מי שלומד שלא ע"מ לעשות מ"מ ילמוד תורה.

והנה לכאורה עדיין צ"ע איך מונח פירוש אדה"ז בלשון הרמב"ם, דהא הרמב"ם כתב סתם "לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואינו מזכיר כלל דאפילו באופן שלומד שלא ע"מ לעשות ג"כ אמרינן דילמוד.

ואולי י"ל דזה מבואר בהקדמת הרמב"ם לההלכה: "תחילת דינו של אדם נידון על התלמוד ואח"כ על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים לעולם כו'". ולכאורה פשטות כוונת הרמב"ם הוא להסביר גודל הענין של ת"ת, דתחילת דינו של אדם עלי'. אבל צ"ב מהו הקשר לההמשך: "לפיכך כו' לעולם יעסוק כו'", ומלשון הרמב"ם "לפיכך" מוכח שאחד קשור בהשני, ולכאורה אינו מוסבר מהו הקשר.

ואולי י"ל בפשטות דהנה בת"ת יש ב' ענינים: א' - שהתלמוד מביא לידי מעשה. וכמו שמביא אדה"ז בתחילת הסעיף שם מברכות (יז, א) "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, ואם אינו עושה כן נמצא שלמד שלא לעשות ונוח לו כו'". ב' - לימוד התורה למטרה לעצמו. כמו שמביא אדה"ז בסוף הסעיף בדעת הרמב"ם: אחז"ל "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו". והיינו שיש תכלית בלימוד התורה אפילו שלא ע"מ לעשות.

והנה בזה ש'תחילת דינו של אדם אינו אלא על התלמוד' לכאורה מוכח דיש ענין בלימוד התורה לא רק כהקדמה לקיום מצוות, דאל"כ כיון דהעיקר הוא המצוות והתלמוד אינו אלא בשביל המצוות, למה דנים על הלימוד תחילה. ועוד, כיון דהלימוד ענינה מצוות, צ"ל הדיון עליה ביחד עם מצוות. וע"כ מוכח מזה, דיש ענין בלימוד התורה לעצמה, נוסף ע"ז שע"י יגיע לידי מעשה.

ועפי"ז מאד מדוייק פי' אדה"ז בל' הרמב"ם הנ"ל. דהרמב"ם מקדים ד"תחילת דינו של אדם הוא על תלמוד", והיינו שלתלמוד יש ענין בפנ"ע נוסף ע"ז שעל ידה יבא לידי מעשה, ו"לפיכך אמרו חכמים לעולם ילמוד אדם כו'" - ואדה"ז מפרשו שהכוונה ללמוד אפילו שלא ע"מ לעשות.

והיינו, שאם כל ענינו של תלמוד הי' שע"י יבא לידי מעשה, פשוט שלא הי' מקום ללימוד שלא ע"מ לעשות, דהא תכלית חכמה תשובה ומע"ט. אבל מכיון ש'תחילת דינו של אדם הוא על התלמוד', היינו שיש תכלית בתורה מצ"ע, א"כ "לעולם ילמוד תורה אפילו כו'" - והיינו אפילו שלא ע"מ לעשות, כדמוכח מההקדמה ולפיכך.

ואולי י"ל (ואולי זה פשוט) שזהו כוונת אדה"ז במ"ש (בפנים ההלכה בשיטת הי"א) "וכ"ד הרמב"ם במ"ש לפיכך כו' ודו"ק". דלכאורה אם הכוונה שמה"לפיכך" מוכח שיש ענין מיוחד בת"ת שאינו בשאר מצוות, עדיין אינו מוכיח שהענין מיוחד בת"ת הוא באופן ש'לומד שלא ע"מ לעשות'. אבל לפי הנ"ל, פי' אדה"ז בדעת הרמב"ם באמת מוכח מה"לפיכך", והיינו כנ"ל, דכיון דמפורש דהא ד'תחילת דינו של אדם אינו אלא על התלמוד' הוא ה"לפיכך" של לעולם יעסוק כו', ע"כ הכוונה דכולל גם אופן הלימוד שאינו שייך למעשה כנ"ל.

ברמב"ם הל' כלים פי"ח הל' יג: כמה יקבל החרס ויהיה מקבל טומאה אם היה הכלי כשהיה שלם ומכיל כדי סיכת אדם קטן עד חביות שהן מקבלות כסאה או קרוב ונשברו ונשאר בחרסים בין מקרקעיהן בין מדפנותיהן חרס שהוא מקבל כשהוא יושב רביעית הרי זה מקבל טומאה. עכ"ל הרמב"ם, ועיי"ש.

ויש מקשים דלכאורה אינו מובן הרי סיכת אדם קטן הוא פחות מרביעית, ובפרט אבר קטן של אדם קטן כמפורש בשבת דף עז, ב לענין שיעור הוצאה בשבת?

והנה מקור ההלכה הוא מכלים פ"ב מ"ב "הדקין שבכלי חרס וקרקעותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מוסמכין שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג מלוג ועד סאה ברביעית". ועיין שם.

והנה אם מפרשים 'סיכת קטן' שהוא כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו - וכמ"ש הר"ש הרא"ש והרע"ב על המשנה כלים פ"ב מ"ב (והוא אחד מתשעים וששה בלוג. הר"ש) - פשוט שהוא פחות מרביעית הלוג, ולפירושם, השיעור של 'סיכת קטן' הוא מה שנשאר משברי כלים שמתחלתם היו מחזיקים לוג, או שהן עצמן כשלא נשברו מחזיקין כדי סיכת קטן.

אבל הרמב"ם מפרש "כדי סיכת קטן" הוא הכלי כשהיה שלם, ומה שנשאר (כשנשבר) הוא רביעית, ומפרש הן בפי' המשניות והן על אתר - כדי סיכת אדם קטן, ופשוט שהוא יותר מרביעית. ועיין במשנה אחרונה שכתב להרמב"ם, דרביעית הוא הפחות שבשיעורים דמתניתין.

והנה במקוואות פרק ד משנה ג שנינו: החוטט (העושה גומא) בצינור לקבל צרורות (המתגלגלין במים כדי שלא ירדו עם המים למקוה): בשל עץ כל שהוא (אם חפר בו כל שהוא פוסל מפני מים שאובים), ובשל חרס רביעית (ואם היה הצינור של חרס אינו פוסל עד שיהיה נחקק כדי לקבל רביעית. רמב"ם).

ועיין בר"ש על המשנה "ובשל חרס רביעית" וז"ל: דלא חשיב כלי בפחות מרביעית בשל חרס, [ומקשה:] אע"ג דבדקין שבכלי חרס חשיב בכדי סיכת קטן כדתנן בפ"ב (מ"ב) דכלים? [ומתרץ:] בשברי כלים תנן שם מלוג ועד סאה ברביעית, עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בד"ה "בשברי כלי חרס" וז"ל: כדתניא בפ"ב דכלים מלוג ועד סאה ברביעית, עכ"ל.

אבל להרמב"ם הקושיא מעיקרא ליתא דהא ס"ל ד"סיכת קטן" שמדובר במס' כלים שם - הוא כדי סיכת אדם קטן שהוא יותר מרביעית, כנ"ל. וק"ל.