שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע, בודאפשט, הונגריה
ב'הערות וביאורים' גליון תשפה הקשה הת' ממ"ר שי' על סדר ההלכות ברמב"ם בהל' מקואות, שהרמב"ם מתחיל (בפרקים א-ג) בפירוט דיני טבילה וחציצה, ורק בפרק ד' ואילך מתחיל להסביר את דיני בניית המקוה והמים הכשרים בו, היפך מהסדר הפשוט בסברא שלכל לראש צריך להיות המקוה עצמו על כל דיניו, ורק לאחר מכן שייכים פרטי טבילה וחציצה.
ומבאר ע"פ שו"ת צמח צדק (חו"מ סי' ו סק"ה): "...המקוה אין שייך לומר עליו שנדון עליו בפ"ע, זולת הצירוף דטמא הבא לטבול בו, דהא למאי חזיא בפ"ע, אם לא לענין טבילת הטמא, ובלי טבילת הטמא בו לא שייך לקרות בו מקוה כשר או פסול, וא"כ האיך תעמידנו על חזקת כשרות, מה ענין שם כשרות או פסולות אם לא יטבול בו הטמא". עיי"ש. ועפ"ז י"ל שלכן סידר הרמב"ם דיני הטבילה דהאדם במקוה לפני דיני החפצא דהמקוה עצמה, כי אכן כל החפצא דהמקוה עצמו מתחיל רק לאחר שיש גברא הטובל. וראה עוד שם.
ולכאורה זה תמוה, דהיכן מצינו אחרת מכך, שיהיה חפצא של מצוה בהלכה בלי גברא, ולדוגמא - הלכות שופר סוכה ולולב, ששם הרמב"ם מפרט תחילה את החפצא ואח"כ דיני הגברא (ראה מש"כ ב'הערות וביאורים' גליון תשעח ע' 43), וכי ישנו שופר בלי תוקע, או סוכה בלי היושב בו, או לולב בלי המנענע בו?
פשוט שכל גברא וחפצא שבתורה כולו הרי החפצא נמצא רק כדי שהגברא, היהודי, יקיים בו את המצוה, ובלי זה אין כאן חפצא. ובכל זאת ניתן לדון ולחלק בגדרי ההלכה שדברים מסוימים הם גדר בגברא או בחפצא.
ונראה דמוציא דברי הצ"צ מהקשרם, שאין הוא מחדש כלום בדבריו בנוגע לגדר המקוה, שדוקא בו אין חפצא בלי גברא, אלא הנדון שם הוא האם ניתן לקבוע חזקת כשרות למקוה אלעתיד בלי להתחשב בחזקת טומאה של הטובל בו, וע"ז כותב הצ"צ שא"א, כיון שכל חזקת הכשרות שאתה רוצה לתת למקוה הרי משמעו שהטובל בו יוכל להיטהר מטומאתו, והרי זה א"א כיון שזה שיבוא להיטהר הרי יש לו חזקת טומאה, וא"א להפריד את המקוה מהטובל בו. ראה שם בדברי הצ"צ. במלים אחרות: א"א לקבוע גדר בחפצא באם זה "לא מסתדר" עם הגברא. אבל ודאי שגם לדברי הצ"צ ניתן לפרט ולדון בדיני המקוה לפני שמפרטים ודנים בדיני הטובל בו. כמו שניתן לדון על תפילין כחפצא לפני שדנים בגברא המניח תפילין.
וא"כ, לאור הנ"ל הדרא קושיא לדוכתיה, למה מפרט הרמב"ם בהל' מקוואות דיני הטובל לפני שכותב דיני המקוה?
ובדוחק קצת י"ל שזה כיון שההלכה הראשונה בדיני המקוה, שצריך ארבעים סאה מים, הוא רק פרט ותוצאה מדיני הטובל: "...שיהיה בהן כדי להעלות בהן טבילה לכל גוף האדם בבת אחת...", ולכן באים תחילה דיני הטובל ואח"כ, וכתוצאה מהם, מגיעים לשיעור המקוה שצריך שיהיה בהם מ' סאה מהם. זהו דין תורה. ולאחריו מפרט הרמב"ם (מתחיל מהלכה ב') דיני מים שאובין שאינו אלא מדברי סופרים.
Download PDF