בגליון תשצא העיר הת' ל.י.ו. במ"ש הרמב"ם שזקן ממרא חייב אפי' אם חלק בדבר המביא לידי שגגתו חטאת רק לאחר כמה דברים, כגון נחלקו בלקט אם זו לעניים או לבעה"י, חייב - משום שמזה יצא נפק"מ לקידושי אשה אם זה גזל או לא, אבל בשאר מצוות כגון לולב וכו' הרי"ז פטור.

ושואל הנ"ל הרי גם בלולב בא לידי שגגתו חטאת. דהגמ' בעי: גזל לולב ונחלקה התיומת - האם קני בשינוי זה, ומסיק הגמ' דמאחר דהדין בלולב הוא דאם נחלקה התיומת פסולה, לכן לענין שינוי נמי קונה. ונמצא דאי חולק ע"ז זקן ממרא ואומר דנחלקה התיומת כשר לא יהיה קונה בשינוי זה וקידושיו לא יהיו קידושין, והרי"ז אותו נפק"מ כמו בלקט, עיי"ש.

ואולי אפ"ל בזה, דשם אין הפי' דמאחר שהדין הוא שנחלקה התיומת פסול - לכן נק' שינוי וקונה בגזילה, היינו שנאמר דהדין דנחלקה התיומת פסולה היא הגורמת שנק' שינוי, ומשו"ז אי נקטינן דנחלקה התיומת כשרה - לא הוי שינוי, אלא שזה רק הוכחה דמאחר דנחלקה התיומת פסולה זה מגלה לנו, שנק' שינוי (גם לענין גזילה), אבל יכול להיות שגם אי הדין בלולב הוא דנחלקה התיומת כשרה, מ"מ זה יקרא שינוי לגבי גזילה - ורק שלא יהיה לנו הוכחה ע"ז. ז.א. שאין קשר ישיר בין לולב לשינוי בגזילה. ולכן שונה הוא לגמרי מדין לקט הנ"ל.

ואת"ל, הנה גם אם אמרינן ששתי הדינים קשורים זה בזה, ז.א. שאם נחלקה התיומת כשרה לא הוי שינוי, ואם פסולה הוה שינוי, מ"מ אינו דומה כלל לדין לקט. דהתם אם זה לעניים אזי הוא גזל אצל בעה"ב וקידושין בטלין, ז.א. שהפסק בלקט זהו הגורם אם זה גזל או לא. משא"כ בנחלקה התיומת, דשם הפי' הוא דישנו משהו שגורם שינוי בלולב שזה לא נק' עוד לולב, ומצד זה ישנם שני תוצאות, הא' שהלולב פסול, וב' שקונים אותו בשינוי, אבל לא שפסלות או כשרות הלולב גורמים דין קנין בשינוי הלולב, אלא אדרבה המציאות בשינוי מצב הלולב גורם לב' דברים הנ"ל פסלות בלולב וקנייתו ע"י שינוי. משא"כ אצל לקט אם הדין שהלקט הוא לעניים זהו הגרם היחידי והעיקרי שזה גזל ביד בעה"ב, ולכן נק' זה דבר שמביא לידי חיוב חטאת, מאחר שזהו הגרם היחידי, ועצ"ע בזה.

בגליון תשצא העיר הת' לוי"צ וילהלם במ"ש הרמב"ם שזקן ממרא חייב אפי' אם חלק בדבר המביא לידי שגגתו חטאת רק לאחר כמה דברים, כגון נחלקו בלקט אם זו לעניים או לבעה"י, חייב - משום שמזה יצא נפק"מ לקידושי אשה אם זה גזל או לא, אבל בשאר מצוות כגון לולב וכו' הרי"ז פטור.

והקשה, דהרי גם בלולב בא לידי שגגתו חטאת. דהגמ' בעי: גזל לולב ונחלקה התיומת - האם קני בשינוי זה, ומסיק הגמ' דמאחר דהדין בלולב הוא דאם נחלקה התיומת פסולה, לכן לענין שינוי נמי קונה. ונמצא דאי חולק ע"ז זקן ממרא ואומר דנחלקה התיומת כשר לא יהיה קונה בשינוי זה וקידושיו לא יהיו קידושין, והרי"ז אותו נפק"מ כמו בלקט, עיי"ש.

והנה ראיתי שהרב יוסף משה שי' מאראזאוו הקשה עד"ז, שהרי גם בלולב וציצית ושופר אם ימכור אחד לחבירו, הנה לדברי האומר כשר ממכרו ממכר ואם קידש בדמים אלו אשה הרי היא מקודשת, ואם הם פסולים הרי המעות אינם שלו ואם קידש אשה אינה מקודשת. ומקשה עוד, דגם אם קידש אשה בזה השופר או הלולב או הציצית, הנה אם הם כשרים הם שווים פרוטה ויותר, ואם הם פסולים אינם שווים כלום ואינה מקודשת.

ומתרץ, שהרמב"ם אומר הדין כאן (בהל' ה) כמו שהוא - דדוקא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב, ודבר שאינו כן כמו לולב או ציצית או שופר אינו חייב באופן ישיר. אבל באופן אחר אינו מדבר כאן - משום שכבר אמר קודם לזה (בה"ב) שחייב. ואין לומר דא"כ למאי זה נ"מ, שהרי יש בזה נ"מ גדולה, כי יש בהם כמה פרטים שכשיהיה המחלוקת באלו הפרטים לא יבוא לידי ממון אפילו אחר מאה דברים, הן כשיחלקו בהן עצמן היינו אם כשר אם פסול, והן בשאר הדברים. וכמו שאם נחלקו בהן עצמן בדינא ד"בל תוסיף", שבמקום שהיה צריך להיות לולב אחד היה שני לולבים ובמקום שהיה צריך להיות שמונה חוטים היו תשעה חוטים ובמקום שהיה צריך להיות שופר אחד היה שופר בתוך שופר, וכה"ג טובא; והן בשאר דברים, היינו אם צריכים לקשור הציצית ולאגד הלולב או לא, ואם יש חציצה בין השופר לפה, ואם תקעה בצד השני, וכל פרטי הדינים שבשו"ע, - דיש כמה וכמה דינים שאפילו לאחר מאה דברים לא יבואו לידי כרת. עכת"ד.

אמנם, עיין במשנה למלך בהל' אישות פ"ה ה"ז דמביא ראיה מדברי הרמב"ם כאן דמקדש אשה במעות דמקח טעות הוי קידושין, דנהי דהמקח נתבטל וחייב להחזיר הדמים מ"מ אינו חייב להחזיר אותם הדמים אלא דמים בעלמא בעי לאהדורי, וז"ל:

"נסתפקתי במי שמכר חפץ לחבירו והלך המוכר וקידש במעות שקיבל בעד החפץ ואח"כ נמצא מום במקח שהמקח חוזר - אי הויא מקודשת. מי אמרינן כיון שהמקח היא מקח טעות נמצא שהמעות שקיבל אינם שלו ונמצא שקידשה בדבר שאינו שלו - דקיימא לן דאינה מקודשת; או דלמא, נהי דהמקח נתבטל וחייב להחזיר הדמים מ"מ אינו חייב להחזיר אותם הדמים אלא דמים בעלמא בעי לאהדורי ... אך אני מסתפק למ"ד דהמעות הם גזל אם היינו דוקא כשהכיר המוכר במום שאז נראה שנתכוון לגזול, אך אם המוכר ג"כ לא הכיר במום אפשר שלא יהי' המעות גזל...".

ומסיים: "וראיתי לרבינו בפ"ד מהלכות ממרים דין ג שכתב וז"ל: "אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר זה אומר פסול וזה אומר כשר כו' הרי זה פטור מן המיתה", ע"כ. ואי אמרת דמקח טעות המעות הם גזל, הרי מחלוקת זה יוצא לדבר שזדונו כרת - כגון אם מכר לחבירו לולב או ציצית או שופר והלך המוכר וקידש במעות אלו - דלדברי האומר פסול הוי מקח טעות והמעות גזל הם ואינה מקודשת, ולדברי האומר כשר הויא מקודשת", עכ"ל.

והנה לפי ביאור הנ"ל אין שום ראיה מהרמב"ם, כי י"ל שהרמב"ם מדבר כאן רק בדוגמאות שהביא הרימ"מ וכדומה, וק"ל.

בגליון תשצא (עמ' 25, במדור 'לקוטי שיחות') הביא הרא"ל מש"כ הרמב"ם בפירושו למס' אבות פ"ב מ"א "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה", "שצריך ליזהר במצווה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לה"ק", והקשה הרב הנ"ל דלכאו' איזה מצווה יש בלמידת לשון הקודש? ותירץ דכיון דלמ"ד דכה"ת נאמרה בלה"ק ומבואר בראשונים דאינו יוצא מצוות "והגית בו" אלא בלה"ק, ולא בשאר לשונות, לפי"ז י"ל דלכן נקרא "מצוה קלה".

אך לכאו' לא דק בזה דהרמב"ם לא איירי כלל אודות לימוד "התורה" בלה"ק, דבזה יתכן לומר דמקיים עיקר המצווה כשלומד בלה"ק, אלא הרמב"ם איירי אודות "הלשון" של לה"ק, ולמידת הלשון של לה"ק מכנה בשם מצוה, ולאו דוקא כשלומד תורה בלה"ק*.

והיותר נכון לומר דמקורו של הרמב"ם היא מהספרי שמביא אדה"ז בריש הל' ת"ת דתינוק משמתחיל לדבר אביו מספר עמו בלשון הקודש, והספרי מביא זה עה"פ "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" - "מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלה"ק ומלמדו תורה".

והנה מדכלל הספרי "מדבר עמו בלה"ק ומלמדו תורה" מוכח דס"ל דנוסף על החיוב של לימוד התורה מוטל על האב ג"כ ללמדו לה"ק ונכלל בהחיוב של ולמדתם את בניכם, (רק דבימיהם כשהיו מדברים בלה"ק והתינוק היה יודע לה"ק לא היו צריכים ללמד התינוקות פירוש המילות, וכדברי אדה"ז שם בהל' ת"ת), א"כ י"ל דהן הן דברי הרמב"ם דלמידת לשון הקודש נקרא מצווה קלה כמבואר בספרי הנ"ל. ושוב ראיתי ב'רמב"ם לעם' שפירש ג"כ הרמב"ם עפ"י הספרי וכמשנ"ת.