תות"ל - מגדל העמק
"ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח, יז), ופרש"י - "מתגיירים". (וראה ביבמות כד, ב מחלוקת תנאים אם הם גרים אמיתיים. וש"נ).
"קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם וגו'" (שם ט, כז). ופרש"י - גרים העתידים להתגייר.
א - הנה הרמב"ם כותב בכו"כ מקומות שגם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. נסמנו כולם בלקו"ש חי"ג ע' 230 יעו"ש, ושם מביא מהזהר חדש "לא עם בנ"י כ"א חלק בפני עצמו ועולם בפ"ע".
ולכאורה ק"ק ממ"ש הרמב"ם עצמו בהל' איסו"ב פי"ד בדיני גר הבא להתגייר.
- בהל' ג: וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין אותו שכרן של מצות. ומודיעין אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העולם הבא וכו'.
ובהל' ד: ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה טובה היא צפונה להם שאינן יכולים לקבל רוב טובה בעולם הזה כאומות שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר העולם הבא כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט.
הרי מפורש לכאורה שאין במציאות שאו"ה יזכו לעוה"ב אם לא שיתגיירו.
והנה המקור לדברי הרמב"ם הוא מדברי הגמרא ביבמות מד, א: אומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה וכו'.
ולפי הגירסא שלנו הנה מלת וישראל היא בהמשך למ"ש אח"ז. ואולי גירסא אחרת הי' לפני הרמב"ם: אינו עשוי אלא לצדיקים וישראל. ובזמן הזה אינם יכולים וכו'.
שו"ר במהר"ץ חיות הנדפס בסוף המס' שעומד על הסתירה ברמב"ם, ומסיים: וע"כ טעות סופר נפל ברמב"ם! אבל טרם ראינו לו חבר בזה ולא מצאנו בנ"כ שעמדו ע"ז.
ואולי הפירוש - היות ועל פי רוב אין או"ה זוכין לעוה"ב, צודק בזה הב"ד כשאומרים לו באופן סתמי שאם לא יתגייר לא יזכה לעוה"ב. ונפק"מ להלכה, וכדלהלן*.
ב - שם פי"ג הל' יד: אלא סוד הדבר כך הוא. שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. וכו' אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרשו. אם קבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותן וכו'.
נמצא שגר שבא להתגייר מפני פחד או בשביל איזה שהוא הנאה לא מקבלין אותו.
וסוג הפחד וההנאה הוא מפרש בהלכה שאח"ז: לפיכך לא קבלו בי"ד גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו. ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה שהיו בה ישראל חזרו. שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק.
ויש לעיין בזה. שאם הגדר הוא שגר שרוצה להתגייר רק "בשביל דבר מהבלי העולם" אין מקבלין אותו, - מהו הדין בגר שבא לפני ב"ד ואומר מפורש שכוונתו בגיור הוא רק מפני שרוצה לזכות לחיי העולם הבא ע"י שיתגייר ויתחייב ויקיים תורה ומצוות.
- המחוייבין ב"ד לדחותו ולא לקבלו ולהסבירו שישאר בגיותו וישתדל להיות מחסידי או"ה ועי"ז יזכה לחיי עולם הבא. (אף שלפי הזו"ח הוא עוה"ב שונה מזה שיזכו בנ"י וכנ"ל). או, הרי עוה"ב אינה מהבלי עוה"ז ח"ו.
במילים אחרות: אם גם בגר אף שמתגייר עם פני' (רוחנית?) נאמר שאף שמתגייר שלא לשמה - רק ע"מ לקבל פרס (היינו עוה"ב או שרוצה לטעום לעתיד לבוא משור הבר וכו') אעפ"כ נקבל אותו כי מתוך שלא לשמה וכו' סופו להיות כבני ישראל המקיימים תו"מ לשמה. או שכוונתו צריך להיות רק לבוא תחת כנפי השכינה.
ולכאורה נראה דמחוייבין לקבלו. כי מובן שאין לצפות מכל גר הבא להתגייר שיהי' במדרגת "איך וויל נאר דיר אליין"...
וכ"ש לפי מ"ש התוס' (יבמות שם ד"ה לא בימי דוד) אודות הלל (שבת לא, א) שקבל הגר שאמר גיירני ע"מ שאהי' כ"ג. שבטוח הלל שסופו לעשות לש"ש.
ולאידך, פשוט שצריכים להודיעו שאין לו להתגייר מזה שמפחד מגיהנום. שהרי אדרבא לכאורה, סיכויו ליפול לגהינום פחותים בהיותו גוי המחוייב רק בשבע מצוות שלו. וראה שם פי"ד הל' ב.
והדברים צריכים בירור.
ג - ידוע מ"ש בראשונים שכל גר יש בו ניצוץ של נשמה דקדושה גם קודם שנתגייר. ושזהו דיוק הלשון גר שנתגייר ולא גוי שנתגייר. נסמן בלקו"ש ח"י ע' 89.
ועל דרך הצחות אפ"ל שהרמב"ם רמז בזה בלשונו "אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרשו. אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן וכו'.
"שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק". ועד"ז בהל' יח "שרובן חוזרין בשביל וכו'".
כלומר, א' מאומות העולם שבא להתגייר, הרי זה מראה שבעצם חוזר הוא לשרשו.
*) ראה גם 'כל ספרי מהר"ץ חיות' ח"א ע' סו בההג"ה; ובספר "אשר למלך" הל' איסו"ב שם שתירץ קושיא זו ע"פ ל' הרמב"ם שם דישראל שהם מעונים ע"י אוה"ע - כמבואר ברמב"ם - בוודאי ה"ה בטוחים בעוה"ב, משא"כ אוה"ע אינם בטוחים שיזכו לעוה"ב. המערכת.
ישיבת "תורה ויראה" סאטמאר, וויליאמסבורג
בקובץ הערות וביאורים גליון תשפה עמ' 65 ובגליון תשפח עמ' 54 כ' ידידי הת' מנחם מענדל רייצס שי' ליישב קושית האחרונים בהא דהרמב"ם בהל' שופר ולולב כ' בתחלה הלכות השייכים לשופר וכמה צריכים לתקוע וכיו"ב, וכן לענין לולב שכותב מקודם ההלכות ששייכים ללולב וכשרותי', ואח"כ כתב הדינים ששייכים להגברא - שחיוב על האדם לתקוע שופר וכו'; משא"כ בהלכות טבילה כ' הרמב"ם מקודם ההלכות ששייכים להגברא, ואח"כ כתב הלכות של מקוה וחציצה, וטעמא בעי למה שינה בהלכות טבילה משאר מקומות. ואמרתי לכתוב מה שעלה בדעתי והם קרובים למה שכתב ידידי הנ"ל.
דהנה הגאון ר' יוסף ענגיל ז"ל בספרו אתוון דאורייתא כלל יג כתב בהא דאחז"ל "חישב אדם לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" - דזהו דוקא במצות שבין אדם למקום, שהסברא נותנת דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ומחייב אך את מי שיכול לקיימו; משא"כ במצות שבין אדם לחבירו, כמו עשיית מעקה ופריעת חוב דהוא מצד תועלת חברו - לא שייך לומר דאם הוא אנוס ואין יכול לעשות מעקה שהוא פטור. וכן הוא גם לגבי פריעת בעל חוב - דהא סו"ס לא שילם, ודו"ק.
וסברא כזה כתב גם בספרו בית האוצר חלק א כלל כז, דהא דמחשבה נחשבת כקיום הוא דוקא היכא דדנין לענין הקיום בלבד, וכגון נטילת לולב וכדומה - דאין המצוה צריכה לפעול פעולה, וא"צ רק קיום המצוה לבד, דאז הוא דנחשבת גם המחשבה והרצון לקיום; משא"כ היכא דיש אל מעשה המצוה פעולת מה, כגון בחטאת שצריכה המעשה לכפר על החטא - אז שפיר אין כח לזה כ"א המעשה בפועל, ואין אל המחשבה פעולת המעשה, עכ"ד.
ובזה אפשר ליישב קושי' הנ"ל, דבלולב ושופר שהוא רק דברים שהם בין אדם למקום הרי אמרינן שצריך להשתדל לעשות המצוה ולידע הלכותי', ואם אח"כ לא עלתה בידו לקיימו - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ולכך כתב הרמב"ם מקודם ההלכות והדינים ואח"כ כתב החיוב המוטל על הגברא, שמקודם צריכים להשתדל וכו' ואח"כ יעשה אותו ואם נאנס הו"ל כאילו עשאה.
משא"כ בטבילה שלא שייך לומר בזה האי כללא של חישב לעשות מצוה ונאנס וכו' - דהא סו"ס הטומאה עליו וצריך טבילה, וכ"ז שלא טבל לא אזלה הטומאה מעליו. וכמו בפריעת חוב דלא שייך לומר שאם חשב לעשותו יהא כאילו עשאה. - ולכך כתב הרמב"ם מקודם ההלכות השייכים להגברא שהאדם הטמא צריך לטבול א"ע, ואין לו האי כללא של חישב וכו', ואח"כ כ' הלכות המקוה, ודו"ק.
ובעצם דברי הגאון ר' יוסף ענגיל ז"ל הנ"ל יש לציין עוד הרבה לתועלת המעיינים, ועי' שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' שלא ובספר ברכת אהרן עמ"ס ברכות להג"ר אריה לוין ז"ל הי"ד אב"ד ריישא - דבצדקה לא שייך לומר "חישב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", דהא סו"ס העני לא קיבל הממון ורעב הוא (ועי' כלי חמדה פרשת כי תצא עמוד רכו ובספר דברי יואל לראש השנה עמוד קנז), ומובן בזה שפיר מ"ש הבעש"ט דבמצות צדקה אפשר לקיים אפי' עם פניות - דסו"ס מחי' את העני. ועיין בס' דברי יחזקאל - שינובה - פרשת וירא.
וסברא כזו כ' גם בשו"ת אבני נזר או"ח סימן תקא, ומיישב בזה שיטת הרמב"ם שפסק דעל מצות נר חנוכה צריך האדם למכור כסותו, וקשה דהא במצות עשה כללא אית לן דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וכתב עפ"י הנ"ל דלכן בשאר מצות אינו מחוייב למכור כסותו שהרי חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעה"כ כאילו עשאה, - וזהו דוקא כשהוא מצוה לעצמו;
משא"כ נר חנוכה שמצותו הוא פרסומי ניסא לפרסם לאחרים, ומה לאחרים במחשבתו, הא סו"ס לא נתפרסם הנס - לכן צריך לבזבז כל הונו למצוה זו, עכ"ד. ועיין מש"כ בזה בספר פרדס יוסף ח"ב עמוד תר.
Download PDF