1) ראה לקו"ש חכ"ה עמ' 111 בענין זה. המערכת.

הרמב"ם בהל' יסוה"ת פ"א, לאחרי שמבאר בו' ההלכות הראשונות את המצוה דידיעת ה', היינו שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים, ואם הנמצאים יתבטלו הוא לא יתבטל, אבל הם בטלים במציאותו וכו'. מסיים, "וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר 'אנכי ה' אלקיך' . . וכל המעלה על דעתו שיש שם אלו-ה אחר חוץ מזה עובר בל"ת שנאמר לא יהי' לך אלקים אחרים על פני". וכ"ה בסהמ"צ מצוה א' "שהזהירנו מהאמין באלוקה אחר זולתו".

ולכאורה צ"ב, מהו הכוונה ב"המעלה על דעתו שיש שם אלו-ה אחר חוץ מזה". האם הכוונה, שמאמין באלו' שונה מהאלו' שביאר לעיל, או הכוונה שמאמין בעוד אלו', בנוסף להאלו' שדובר לעיל.

והנה, אם הכוונה שמאמין באלו-ה שונה מזה שביאר לעיל, צ"ב מהו הפי' בזה, דהא "אלו-ה", הכוונה שהוא מקום הכל, והכל נמצא ממנו. וא"כ, מהו הכוונה שמאמין שיש אלו-ה, אבל אינו כאלו-ה שביאר הרמב"ם שזהו שאנו מאמינים בו, אלא אלוקה אחר.

ואם הכוונה שמאמין שיש אלו-ה חוץ מזה, היינו שבנוסף לאלו-ה שביאר לעיל ישנו עוד אלו-ה, והיינו שאלקים אינו אחד אלא שנים. לכאורה, זהו נכלל בהלכה שלאחרי' שמדבר במצות יחוד ה' שקשור לפסוק של "ה' אלקנו ה' אחד".

והנה, בחסידות מבואר בכ"מ ההפרש בין ע"ז לשיתוף. אבל צ"ב מהו הפי' הפשוט בהל' הנ"ל של הרמב"ם.

בשו"ע אדה"ז הל' ת"ת פ"ב בקו"א סק"א "ואזיל הרמב"ם לשיטתו שחיבר ספרו משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל, ועשאו להורות מתוכו לבד כמ"ש בהקדמתו שם שלא יצטרך אדם לחיבור אחר בעולם כו'…". ומובא בכמה מקומות בלקו"ש, שאין דרכו של הרמב"ם להביא טעמי ההלכות אלא כשיש בטעם נפק"מ להלכה ראה לקו"ש חלק ל"א עמוד 197 (וכן בהערה 53 דמציין להלכות ת"ת).

והנה מבואר בשו"ע אדה"ז הל' גניבה סעי' ג' דפסק "ואפילו הגונב ע"ד להחזיר אותו החפץ עצמו אלא שרוצה לצערו זמן מה, ואפילו אין כוונתו לצערו כלל אלא שגונב דרך שחוק, ה"ז עובר בל"ת. וי"א שאינו אסור אלא מד"ס שלא ירגיל עצמו בכך". וכתב שם בקו"א סק"ב: "עיין לח"מ דאסמכתא כו' אבל המ"מ רפ"ק מה' גזילה לא ס"ל הכי, ועבי"ד סי' קפ"א דאורחי' דהרמב"ם לפרושי טעמא דקרא, וכה"ג אשכחן בהל' גניבה פ"ז ה"ג ע"ש.

דה"לחם משנה" שם מדייק מזה שכלל הרמב"ם האיסור דגונב ע"ד להחזיר יחד עם האיסור לגנוב כל שהוא, משמע שאין זה נכלל בלאו דלא תגנובו. והא דמבואר בב"מ דנלמד מלא תגנובו גם גניבה ע"מ לשלם היא אסמכתא. אבל המ"מ בהל' גזילה ס"ל דזה מדאורייתא, כפשטות סוגיית הגמ' ב"מ.

וע"ז כתב אדה"ז ועבי"ד סי' קפא וכו', שבא לתרץ, דלכאורה הרמב"ם כתב דבאופנים הנ"ל אסור לגנוב כדי שלא ירגיל עצמו בכך. ומשמע מזה שהביא טעם, שזה איסור דרבנן, דאם נלמד מקרא הרי בכתוב לא כתב טעם האיסור, וכן כתבו כמה מפרשים דמזה מוכח דזה איסור דרבנן. וע"ז כתב אדה"ז ועבי"ד סי' קפ"א דאורחי' דהרמב"ם לפרושי טעמא דקרא, דבאיסור הקפת הראש והשחתת הזקן דהיא לאו דלא תקיפו פאת ראשכם . . כתב הרמב"ם בהל' ע"ז הטעם דאסור מפני שעושים כן העכו"ם.

ובטור יו"ד סי' קפ"א כתב "ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצוות המלך הם עלינו אף לא נדע טעמן". ובב"י שם כתב דאין הפי' ברמב"ם דצריך לקיימן מחמת הטעם, דודאי אנו מקיימים המצות מחמת דהיא גזירת המלך, אלא כל מה שיוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם (ראה לשון הרמב"ם הלכות מעילה פ"ח ה"ח). ומה שלא נמצא לו טעם נייחס הדבר לקוצר השגתנו, ואנו חייבים לקיימם כמו המצוות שנדע טעמם כי גזרת המלך הם עלינו . . ומסיים, דנראה לי שלא נתן בהם טעם הרמב"ם מדעתו אלא מדעת הכתוב, שמצאם מוקפות מלפניהם ומאחריהם ממצות הנאסרות משום חוקי העכו"ם...

ובב"ח כתב באופן אחר שהרמב"ם ראה בעיניו שכך עושין כומרי עכו"ם, גם ראה אותם כתוב בספרים, והבין מדעתו כי אסרו הכתוב כדי שלא לילך בחוקות העכו"ם, ומציין לספר המצוות שמבואר עד"ז.

[ולהעיר מהמבואר בלקו"ש חכ"ו פר' תצוה עמ' 198 בנוגע לאפוד שרש"י כותב "ולבי אומר לי . . כמין סינור שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים" - שרש"י הלך ברחוב וראה אחת השרות רוכבת על סוס, והצטער על מה היה לו לראות זאת, וכשכתב פירושו על התורה, נחה דעתו משום שהבין למה ראה זאת. ועד"ז אולי יש לפרש מ"ש הב"ח על דברי הרמב"ם - שראה תגלחת כומרי עכו"ם].

וכתב שם הב"ח, "וכל זה כתב הרב בטעם המצוה, כדי להגדיל האזהרה שמלבד הלאו המפורש בגילוח פיאות הראש והזקן עוד עובר בלאו דבחוקתיהם לא תלכו".

וראה בט"ז יו"ד קפ"א סק"א שכתב דלפי הרמב"ם דאסור משום הטעם דהוי כחוקות העכו"ם, יש להתיר משום שלום מלכות, משא"כ לטור דאסור מגזה"כ בלי הטעם הנ"ל. וראה ברעק"א שם שמציין לתשובת פנים מאירות שחולק על הט"ז דאפילו לפי טעם זה אין להתיר משום שלום מלכות באופן שיש לאו מפורש דלא תקיפו פאת ראשכם.

ועד"ז הכא באיסור גניבה כתב אדה"ז דיש לומר בשיטת הרמב"ם שזה מה"ת, ואף שנתן טעם כדי שלא ירגיל עצמו בכך הוא ע"ד המבואר שם דאורחי' דהרמב"ם לפרושי טעמא דקרא. ולכאורה כוונתו כפי' הב"י דכל מה שיוכל לבקש טעם נאמר בו טעם. דאילו לפי הט"ז יש נפק"מ להלכה בטעמא דהרמב"ם שם, ועד"ז לפי הב"ח יש נפק"מ שעובר גם באיסור לאו דבחוקותיהם לא תלכו, ואין זה משום דאורחיה לפרש טעמא דקרא. אבל בפי' הב"י מבואר דכן היא דרכו של הרמב"ם לפרש טעמא דקרא, אפילו כשאין נפק"מ בזה.

ומסיים אדה"ז וכה"ג אשכחן בהל' גניבה פ"ז ה"ג שנתן הרמב"ם טעם לאיסור משקלות חסירות בביתו אפילו בעביט של מי רגלים שאינו מוכר בהם כדי שלא יבוא אחר ויטעה.

ולכאורה מפשטות לשון אדה"ז דאורחי' דהרמב"ם לפרושי טעמא דקרא, משמע שזה היא דרכו בחיבורו-לפרש טעמא דקרא אפילו כשאין נפק"מ בזה. ואיך זה מתאים עם המבואר בקו"א בהל' ת"ת ומבואר בלקו"ש דאין דרכו של הרמב"ם להביא טעמים אלא במקום שיש בה נפק"מ להלכה.

ובקו"א בהלכות ת"ת כתב שחיבר ספרו משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל, ואילו בקו"א בהלכות גניבה כתב דאורחי' דהרמב"ם לפרש טעמא דקרא. והנראה לכאורה דרק דרק טעמא דקרא אורחי' לפרש אבל כל הדינים ופרטים שנלמד בזה לא הביא הרמב"ם טעמים בזה. וצריך ביאור ובירור מהו הטעם שכתב הרמב"ם בחיבורו טעמי המקרא אע"פ שלא הביא טעמי הלכות ולהעיר מלקו"ש חלק ל"ב בחוקותי עי"ש.

ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ז, "אלו-ה זה אחד הוא, אינו שנים ולא יותר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם".

ולכאורה, לשון זה "אלו-ה זה אחד הוא ולא שנים ולא יתר על שנים", צריך ביאור, דאם כבר שלל שאינו שנים, הרי מכש"כ שאינו יתר על שנים, הרי זה 'זו (שנים), ואין צריך לומר זו' (יתר על שנים).

וי"ל לפי עניות דעתי שכפי הנראה שהרמב"ם שולל כאן שני דברים: א. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, הפירוש שאין אחדותו כמין . . למשל מין האדם . . שכולל אישים הרבה וזה הפי' ב"אחד ולא שנים". ב. לא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. פירוש כמו גוף (האדם) המורכב מחלקים שונים. חומר וצורה, אברים שונים, פנימיים וחיצוניים, והם יותר משנים. וזה שולל ב"ולא יתר על שניים".

ויוצא שהרמב"ם מבאר בדרך 'לא זו אף זו', שאין אחדותו כמין שכולל הרבה אישים (אחד ולא שנים). ואפילו לא כגוף אחד, אלא שנחלק למחלקות, כמו גוף שמורכב מענינים שונים (ולא יתר על שנים). "אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם". ויש לעיין בזה.