איתא בגמ' במס' סנהדרין (פג, א) "אמר שמואל, מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים? דכתיב "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וגו' (וסיפי' דקרא ומתו בו כי יחללוהו)". טהורה אין (=יש בה מיתה) טמאה לא, דאמר שמואל א"ר אלעזר, מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר "ומתו בו כי יחללוהו" פרט לזו שמחוללת ועומדת".

והנה, הרמב"ם כשהביא דין זה של כהן טמא שאכל תרומה טמאה (בהל' תרומות פ"ז ה"א) הוסיף "אע"פ שהוא בלאו" (ומקורו בתוספתא דתרומות פ"ו ה"ה), וכוונתו ללאו שהביא בתחילת ההלכה של "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל".

ולכאו' אם הכהן הטמא שאכל תרומה טמאה נפטר מן המיתה כיון שתרומה טמאה "מחוללת ועומדת", יש ג"כ לפוטרו מן הלאו של "בקדשים לא יאכל" שאי"ז קודש שהרי מחוללת ועומדת.

והנה, מן התוספתא בלבד שהיא המקור של הרמב"ם, לא מחוייבת סתירה לגמרא. כי אפשר לומר בפשטות שכהן טמא שנפטר ממיתה באכילת תרומה טמאה כי זו מחוללת ועומדת, אין הכוונה שאין בתרומה טמאה קדושת תרומה, אלא שה"יחללוהו" שמחייב מיתה פירושו חילול (=הטמאת) תרומה טהורה. ולכן כהן טמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה כי באכילתו חילל היינו טימא את התרומה הטהורה, משא"כ בתרומה טמאה ש"מחוללת ועומדת" זה מכבר, לא חילל תרומה טהורה ולכן אינו חייב מיתה, אך עדיין הוא בלאו של "בקדשים לא יאכל" כי מידי קדושת תרומה הכללית, לא יצאה תרומה זו הטמאה.

אך ברמב"ם קצת קשה לומר פי' זה, כי שינה מלשון הגמ' שכתבה על תרומה טמאה "מחוללת ועומדת", וכ' "שהרי אינה קודש", ולכאו' א"כ לא חל על תרומה הטמאה הלאו של "בקדשים לא יאכל". וצ"ע.