1) דהנה בהלכות שאר אבות הטומאות פ"ב ה"י כתב הרמב"ם "שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא . . וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרי" והשיג ע"ז הראב"ד "זו היא אחת מסברותיו, ואין בכולם פחותה מזו, כי הם כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין 'עם הדומה לחמור' הן, גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אוסף רוח בחפניו" עכ"ל.

ומבאר בזה הרגצ'ובי בס' צפנת פענח בהפטורה לפ' בהר ולפ' ואתחנן דהרמב"ם ס"ל שגם עכו"ם נכללים בהשגחה פרטית ושחיטתם מטמאה, משא"כ להראב"ד ה"ה בבחינת העדר והנה כמתה מאליה.

ומבאר זאת הרבי בארוכה בלקו"ש חי"ח ע' 165, ובלקו"ש ח"כ ע' 140, דעל אף שמציאותם של אומות העולם היא בשביל בני ישראל, הרי לדעת הראב"ד ז"ל הם נשארים טפלים לבני ישראל ואינם נחשבים כמציאות "תורנית" - מציאות עפ"י תורה - ולכן אינם מציאות עפ"י הלכה, ולדעת הרמב"ם הרי מזה גופא שתכליתם היא בשביל בנ"י, הרי זה באופן שהם מקבלים חשיבות של תורה, והם נחשבים כמציאות עפ"י הלכה, יעו"ש באריכות גדולה.

2) ומעניין לציין שכידוע שכל פעם שהדפיסו עלון בלשון המדינה דקדק הרבי שיהי' מדוייק להפליא עפ"י כללי לשון המדינה, עם כל ההידורים, - והרי"ז מתאים, לשיטת הרמב"ם דלשון העמים ה"ה מציאות וצריך לבררה, ובלשונו "ומדקדק באותה הלשון כמו שמדקדק אם קראה בלשון הקדש".

3) עי' במרכבת המשנה, שהקשה על הראב"ד, דאם כדבריו הו"ל למימר אחד קורא אותן ולמה כתוב בירושלמי יחיד קורא אותן ומשמע כהרמב"ם דלא צריך מנין לשמונה פסוקים הללו.

4) וכן צריך ביאור לדעת הרמב"ם למה ל"צ מנין לשמונה פסוקים אלו הרי הרמב"ם סב"ל דשמונה פסוקים אלו לא נכתב ע"י יהושע כהמ"ד בב"ב ט"ו ע"א - אלא כהמ"ד דעד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, וכפי שמשמע מלשונו בהלכה זו, ולפי שמשה כתבן בדמע יוגרע טיבן שלא יהא צריך מנין לקרותן, אלמה?

5) והיינו ע"ד מודה אני שלא נזכר בו שם מז' שמות שאינם נמחקין, לא משום שתפילה נמוכה היא ואומרים אותה לפני נטילת ידים, אלא לפי שתפילה גבוהה היא, למעלה מגדר שמות, ענין עצמי, עי' בארוכה קונטרס 'ענינה של תורת החסידות', כמו"כ זה שלא צריך לדעת הרמב"ם מנין בשמונה פסוקים האחרונים שבתורה, אינו מפני שלא חשובה כ"כ, אלא מפני שהיא כ"כ ענין עצמי, למעלה מגדר הטבע לגמרי, ולפיכך אפשר ליחיד לקרוא אותן ולפעול על ידן כל הענינים, גם בלי מנין.

ויש לומר דלפיכך קורין פסוקים אלו בשמחת תורה, שהיא ג"כ למעלה מדרך הטבע וקשורה דווקא עם עצם התורה, דלפיכך רוקדין בתורה דווקא כשהיא כרוכה במפה, וכפי שמוסבר בארוכה במאמרי הרבי לשמחת תורה.

6) כעין זה מצינו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות תלמוד תורה, פ"ז הי"א דהרמב"ם פוסק תלמיד חכם שנידה עצמו . . הרי"ז מיפר לעצמו והשיג ע"ז הראב"ד זה אינו מחוור . . וצריך דווקא אחרים להתיר הנידוי, ואי אפשר להפר לעצמו, ועוד חזון למועד.

בגליון העבר (ע' 89) העיר הרב ח. רפופורט שליט"א בשיטת הרמב"ם דכיבוד אב ואם הוא מן המצוות שהם בין אדם לחבירו, וכידוע השקו"ט בזה, והביא סמוכין לשיטתו ממש"כ בספרו ספר היד ובשמונה פרקים להרמב"ם.

ויש להעיר דבהשיחה (חלק ל"ו פ' יתרו [שמציין בהערתו]) מבאר דמקור להרמב"ן שכתב שהוא בין אדם למקום הוא משום שהוא כבוד הא-ל שהאב משתתף ביצירה הוא ממרז"ל בקידושין ל' סע"ב ג' שותפין הן באדם כו' בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני.

משא"כ לדברי החינוך שהוא ענין של הכרת טוב ושלא יהי' כפוי טוב על כל מה שעשה האו"א בשבילו וכן כדברי האב"ע שהם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו כו', הרי זה ענין של בין אדם לחבירו ואין זה בגדר "שותפות" להקב"ה, כי אע"פ שהאמת הוא שהקב"ה זן את כל העולם כולו מ"מ מכיון שדברים אלו הם דברים שבטבע שכאילו עשה האדם בכח עצמו ולא ניכר בה בגלוי השתתפות הקב"ה, לכן אי"ז נקרא שותפות להקב"ה משא"כ יצירת הוולד הרי זה בגלוי בשותפות וצירוף הקב"ה דנותן בו רוח ונשמה, עכתודה"ק.

אמנם יש להעיר מהמבואר בשיחת פ' וירא תנש"א (התוועדויות ע' 291) שא' הטעמים למצות כיבוד אב ואם ש"השוה הכתוב כיבוד אב ואם לכיבוד המקום" כיון ששלשתן שותפין בו, הן בנוגע ליצירתו והן בנוגע לפרנסתו.

דמכיון שסמוך על שולחן אביו ואביו מפרנסו לכן מחוייב הבן לכבד אביו, וזה דלא כהמבואר בהשיחה דפרנסת האב אינו בגדר שותפות.

ואואפ"ל בהשיחה דפ' וירא תנש"א מבאר איך שהוא באמת בפנימיות הענינים כי מבאר שם דכל ענין הפרנסה הוא באמת "אוכלי המן" עיי"ש ולכן גם הפרנסה הוא מצד הקב"ה אמנם אה"נ בגלוי אין לזה שייכות לג' שותפין באדם.

עוד יש להעיר בעיקר דבריו דמביא ראי' לשיטת הרמב"ם בפיהמ"ש ריש מס' פאה דכיבוד אב ואם הוא מצוה בין אדם לחבירו מהא דכתב בסוף הל' תמורה ובשמונה פרקים דכיבוד אב ואם הוא מהמצות שטעמן גלוי והן מהמצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן.

ולכאורה זה חידוש גדול דמה שייטי' דבין אדם לחבירו למצות שהם בסוג ד"משפטים", והרי מבואר דהגדר דמצות דמשפטים הם המצוות שמחוייבים גם מצד השכל ושאלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה כמבואר בכ"מ [ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' נ"ה ובהערה 11 שם] והרי צניעות אינו בסוג דבין אדם לחבירו [כמבואר בשו"ע (אדה"ז) בתחילתו], ועד"ז י"ל בנוגע לעבודה זרה שהוא מצוה שכלית ואינו בין אדם לחבירו.

ונמצא דמש"כ הרמב"ם בסוף הל' תמורה "המשפטים הן המצוות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפ"ד וכיבוד או"א" הוא לכאורה פלא גדול למה הוסיף "וטובת עשייתן בעוה"ז ידועה" והרי בחוקים כתב רק "הן המצות שאין טעמן ידוע".

ואולי אין כוונת הרמב"ם להגדיר בזה סוג משפטים דהם בין אדם לחבירו אלא לבאר הא דכתב שטעם שלהם גלוי היינו טעם שיכולים להסביר בשכל שהוא לטובת העולם, וזה שייך אף במצוות של בין אדם למקום כמו צניעות וע"ז, משא"כ חוקים אף שגם בהם יכולים לומר טעם אבל אינו טעם גלוי באופן שיכולים לומר דטובת עשייתן בעוה"ז ידועה, ועיין לקו"ש חל"ב פ' בחוקותי ע' 174 ואילך.