בקובץ אהלי שם חלק ט' ע' ש"ה, כותב הרב יהושע מונדשיין שי' דכלה שנישאה אינה חייבת לכסות ראשה מיד אחר החופה, רק למחרת ליל החתונה. והוא תומך יסודותיו בזה אשר:

1) כן נהגו קהילות שונות וכן אצל יוצאי הונגריה

2) מחדש שכן "נהגו בבית הרב" וראייתו לזה הוה מזה שכתוב בספר המאמרים לכ"ק אדמו"ר הריי"צ קונטרסים ח"א ע' 50 שהמאמר ד"ה כל הנהנה שנאמר למחרת חתונתו של כ"ק אדמו"ר, נאמר "בסעודת שלייער וארמעס". וכותב בזה"ל: "ושמעתי מהרה"ח ר' רפאל כהן כי סעודה זו היתה נערכת בבוקר שלאחר ליל החופה, כשהכלה היתה מופיעה לראשונה חבושה פאה נכרית (שלייער הוא המטפחת לכיסוי הראש). אלא שבסה"מ נאמר שסעודה זו היתה בליל ד' ט"ו כסלו, היינו כיממה אחר החופה".

את היסוד ההלכתי מבאר הוא בזה שמחדש "שכיסוי הראש אינו דין באשת איש אלא בבעולה דוקא". והוא מסתמך בהדין ד"אלמנה מכסה ראשה אע"פ שאינה אשת איש, ומאידך גיסא, מי שנבעלה קודם שנישאה אפשר שתצטרך לכסות ראשה, וכמ"ש בהגהות דגול מרבבה אהע"ז סי' כ"א ס"ב".

בהיות שנראה ברור כי כל דבריו הם טעות דמוכח, והם נגד הדין, ורבים מסתמכים על מ"ש עד כי נעשה כהיתר גמור שהכלות ילכו דוקא פרועות ראש אחרי חופתן בסעודת החתונה. על כן יש לברר הדין הנכון כדלהלן:

דין ברור הוא שכל אשה נשואה (גם היא עדיין בתולה) חייבת לכסות ראשה. אין שום פוסק שחולק ע"ז. מה שהדגול מרבבה מחדש הוא רק שגם אשה שלא נישאה, גם היא חייבת לכסות ראשה, אם נבעלה. והדבר מרפסן איגרי, שמביא הר"י מונדשיין את הדגול מרבבה כראי' לדבריו, בה בשעה שדוקא באותו הדגול מרבבה מפורש כותב היפך הבנת הר"י מונדשיין. וזה"ל: "בתולה מן הנישואין אינה יוצאה וראשה פרוע". וכותב שם שגם אם נתגרשה או נתאלמנה עדיין חייבת לכסות ראשה - אף שהיא עדיין בתולה, עאכו"כ שבעודה תחת בעלה, פשוט הדבר שכן הוא. ומביא הדגול מרבבה הוכחה מוכחת מהמפורש בירושלמי פ"ב דכתובות סוף הלכה א', דעל המשנה שם שאם העידו עדים על אשה שיצאה אל חופתה וראשה פרוע, דמזה ידעינן שהיתה בתולה וכתובתה מאתיים, פריך בירושלמי "וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא" (כשבאה לגבות מן היתומים ניחוש שמא לכך יצאה וראשה פרוע לפי שהיא בתולה אלמנה מן הנישואין ואין לה כתובה אלא מנה - קרבן העדה). ומשני "זאת בתולה אינה יוצאה וראשה פרוע - קרבן העדה. ובפני משה שם: "זאת אומרת בתולה מן הנישואין. אסורה לצאת ראשה פרוע, שכבר נקרא עליה שם נשואה".)

כפה"נ ששגיאה הנ"ל יצאה ממה שבטור אבה"ע סי' כ"א סעיף ב' כתוב "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש", דגם פנויה חייבת לכסות ראשה, וע"ז כתוב בב"ח בשם המרדכי ובפרישה שם על הטור, וכן כתבו על השו"ע - החלקת מחוקק ס"ק ב' והבית שמואל ס"ק ה', "וצריך לומר דבפנויה בעולה קאמר אבל הבתולות אינן באזהרה" (-לשון הב"ח), ומוכיחים כן מהגמ' כתובות הנ"ל דאם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, דמוכח דבתולה שהיא פנויה לא מכסה ראשה.

אבל, מזה שמחלקים כן בהדין דפנויה, ואילו בנשואה לא כותב שום פוסק לחלק כך, מזה יוצא ברור דבנשואה אין שום הפרש בין בתולה לבעולה.

יתר מזה: הדגול מרבבה הנ"ל ס"ל דגם פנויה שהיא בתולה, חייבת לכסות ראשה באם נישאה כבר, אף שאח"כ נתאלמנה או נתגרשה, דדוקא פנויה שמעולם לא נישאה, פטורה לדעתו מכיסוי הראש. וההוכחה שלו היא מהירושלמי הנ"ל "זאת אומרת בתולה מן הנישואין אינה יוצאה וראשה פרוע", דמזה שיצאת וראשה פרוע, מזה ידעינן שאינה בתולה מן הנישואין שנתאלמנה או נתגרשה.

אבל גם שאר הפוסקים שנזכר בדבריהם החילוק שבין בתולה לבעולה, הרי"ז דוקא בפנויה כנ"ל. אבל אשה נשואה לית מאן דפליג דחייבת בכיסוי שערה.

יתר על כל הנ"ל: באוצר הפוסקים לאה"ע סימן כ"א סעיף ב' אות כ"ז מובא חילוקי דעות בין הפוסקים, האם אשה שנתארסה ועדיין לא נכנסה לחופה, האם גם היא חייבת לכסות ראשה. בהגהות רעק"א לשו"ע שם על מ"ש הבית שמואל אודות פנויה, "אבל בתולה מותר", כ' ע"ז "ארוסה אסורה" מהר"י הלוי בתשובה חאה"ע סי' ח'". וכן פוסק בשו"ת רעק"א תנינא סי' ע"ט. וכן אסרו ארוסה לפרוע את ראשה - הבית מאיר, החוות יאיר (-בזמן הזה, עכ"פ, דדמי לנשואה), ס' מים רבים, וערך שי.

ובאפי זוטרי סקי"א כ' "כבר נהגו בכל תפוצות ישראל שאם נתקדשה קודם הנישואין איזה זמן, מאיזה סיבה, שתיכף מכסות ראשן כאשת איש, ופוק חזי מעמא דבר".

ויש מתירים ארוסה בפריעת ראש, והם המשאת משה שבות יעקב, ספר יהושע, ישועות יעקב, ועוד.

והרי ארוסה פשוט שעוד לא נבעלה, ומ"מ יש פוסקים רבים שמחייבים בכיסוי הראש. ואלו שמתירים - הוא רק עד הנישואין, אבל אחרי נשואין אין שום פלוגתא ואין מי שמתיר פריעת ראש באשה נשואה גם אם עוד לא נבעלה, וזה לא קיימא לשאלה כלל.

ואשר למנהג בית הרב, מפורש שמעתי מגיסי הרה"ח י"מ גורארי' שי' שאביו הרה"ח ש"ז גורארי' שי' מפורש שמע מהרבנית ח"מ ע"ה אשת כ"ק אדמו"ר זי"ע שתיכף מזמן חופתה כסתה את ראשה. וכן שמע מהרבנית נח"ד ע"ה.

ואת הראי' שמביא הרב יהושע מונדשיין שי' ממה שעשו למחרת החופה "שלייער וארמעס". תרגומו של "שלייער" הוא לא כפי שחושב שהוא המטפחת לכיסוי הראש, כי לזה קורין באידיש "טיכעל" או "פאטשיילע". שלייער הוא המכסה שעל הפנים ששמים על פני הכלה. כן מתורגם תיבת שלייער בכמה ספרי-מילון אידיש, וכן מפורש בפי' תפארת ישראל על המשנה ריש פרק ב' דכתובות אות ד' בפירושו להינומא שהוא צעיף - שלייער - לכסות עינים, ע"ש. (אלא שאחרי החופה יש כמה כלות שנוהגות להרים את המכסה מעל הפנים ומשימות אותו למעלה ע"ג שער הראש לכיסוי, למשך הסעודה). מובן ופשוט לפי זה שאין שום קשר בין הפאה נכרית או המטפחת הרגילה שעל השער, לשם "שלייער". ויכול להיות שלמחרת יום החופה, כאשר הופיעה הכלה לראשונה בסעודה בלי השלייער על פני', קראו את שם הסעודה שלייער-וארמעס. איך שיהי', לא נוגע כ"כ טעם השם, כי מובן ופשוט דאין לבנות מגדלים של חידושי דינים הפורחים באויר היפך המפורש בפוסקים על "סברת הכרס" של פירוש שלייער וארמעס.

גם, פירושו שמכסים את הראש רק אחרי שנעשית הכלה בעולה, ולכבוד זאת עושים סעודה למחרת החופה, לכאורה כ"ז הוא היפך הצניעות, היפך השכל, והיפך הנהוג, כמ"ש בפ"ת אה"ע סי' ס"ב אות כ' בשם שו"ת תשובה מאהבה ובשם הרש"ל ריש כתובות שכתבו לבטל המנהג לעשות סעודה ולהזמין אנשים בענין דומה לזה, ע"ש.

לסיכום: ההיתר הנ"ל הוא טעות דמוכח, ולדינא חייבת הכלה לכסות ראשה בעת היכנסה לחופה.