בשו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ט (וכן בסדר ברכת הנהנין פרק ט אות א) כותב דלכתחילה אסור להשיח בין ברכה לאכילה אפילו בעודו לועס עד שיבלע, "ואם שח בעודו לועס בדבר שאינו מענין צרכי הסעודה, אפשר שצריך לחזור ולברך - שהרי הברכה אינה אלא על הבליעה ולא על הלעיסה, שהלועס ואינו בולע א"צ לברך כמ"ש סי' ר"י" (לשון אדה"ז בשולחנו שם). וכן גם המג"א (שם סקט"ז) הביא ראי' ממש"כ בסי' רי שהלועס א"צ לברך - דעיקר הברכה היא על הבליעה.

ובמשנ"ב שם ב'ביאור הלכה' מביא שיטת החולקים ע"ז, "דאף שלכתחילה בודאי צריך להזהר בזה, מ"מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו א"צ לחזור ולברך - דהלעיסה ג"כ אתחלתא דאכילה היא". ודוחה הראי' הנ"ל שמביא המג"א ממש"כ בסי' רי דהלועס א"צ ברכה - דהטעם שאינו מברך שם הוא משום דכוונתו רק לטעימה בעלמא, וא"כ אין ראיה משם לעניננו - דכוונתו בלעיסה היה רק לשם אכילה. (ועיין באריכות ב'יביע אומר' ח"ה או"ח סי' טז בביאור ראיית המג"א והחולקים עליו בזה).

והנה בשו"ת 'חלק לוי' או"ח סי' עא מביא ראיה להשיטה שחולק על המג"א וס"ל שהברכה הוא גם על לעיסה, דאל"כ - הרי בסי' קעב כ' המחבר דאם "שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה בולען", והטעם לכך הוא משום דאידחי ליה מתורת 'משקין' מצד זה שעכשיו כבר אינן ראוין לשתיה, "וא"כ מסתבר דה"ה באכילה - דלאחר לעיסה אידחי ליה מתורת 'אוכלין' משום שבמעמד כזה בודאי אין ראוים לאכול לכל אדם, וא"כ תיקשי על מה מברך: על הלעיסה הא א"צ לברך, ובשעה שבולע הרי כבר יצא מתורת אוכל. - וע"כ דהברכה קאי גם על הלעיסה, וכולה חדא מילתא הוא. ולמה הדבר דומה, למה דאמרינן בכתובות (דף לא) "עקירה צורך הנחה הוא", ופרש"י "ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה" - וה"נ 'לעיסה צורך בליעה הוא', ומההיא שעתא אתחלה לה הבליעה...".

והנה, בנוסף לדברי ה'יביע אומר' שם בתי' קושיא זו לחלק בין אכילה לשתיה, כדאי להביא דברי הצ"צ במשניות פ"ח מתרומות מ"ב בדברי ר"א דכשנודע לכהן שהוא בן גרושה בעוד התרומה בפיו דיבלע - דכמו במשקין שאם הכניס לתוך פיו בלא ברכה אינו מברך משום דאדחו להו מתורת משקין, כמו"כ בזה, כיון "שכבר לעסן ואינן ראויין עוד לאכילת אדם אחר אין להקפיד על בליעתם דפקע מיניה איסורא".

ומקשה הצ"צ, "דהא בכתובות פרק אלו נערות (ל, ב) אמרינן "כיון דלעסה קניא, מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה", אלמא דאע"ג דכשלעס התרומה אינה ראויה עוד לאכילת אדם אחר מ"מ מתחייב בנפשו על בליעתה, והטעם (למה שמתחייב על בליעתה אף דכבר אינה ראוי' לאכילת אדם אחר) נראה פשוט: דנהי דאם יפלוט אינה ראויה עוד לאדם אחר גם לדידיה תמאס, מ"מ בליעה זו שבולעה אחר שלעס (מבלי שיפלוט תחילה) הרי זהו דרך אכילת כל אדם - ללעוס ואח"כ לבלוע, וה"ל לדידיה ראויה לאכילת אדם אע"פ שלעסה, ואדרבה - כך הוא דרך אכילת כל אדם, וא"כ לא פקע איסורא מיניה. ותדע, דאל"כ איך יתחייב אדם על אכילת האיסורין, הרי על הלעיסה אינו מתחייב ... ואחר שלעסה אם יפליטנה אינה ראויה עוד לאכילת אדם ... אעכצ"ל דמ"מ הוא חייב - דלדידיה ראויה היא, היינו שלא יפליטנה אלא יבלע. וא"כ ק' מ"ט דר"א דאמר "יבלעו".

"ואפשר סבירא ליה לחלק, דאע"ג דבעלמא אף שע"י הלעיסה נפסלת מאכילת אדם אחר מ"מ הוא ודאי חייב על הבליעה דכך הוא דרך האכילה, י"ל דהיינו דוקא אם הלעיסה והבליעה היו שניהן בענין א': שלעס במזיד ובלע במזיד. משא"כ הכא שלעס בשוגג ובהיתר - תו אין חיוב על הבליעה, דאין הלעיסה מצטרף להבליעה כיון שאינן בענין א' - והרי בלעיסה כבר נפסלה...".

וממוצא דבר אולי יש לומר שאין סתירה בין דברי המג"א ואדמה"ז - דהברכה היא על הבליעה והנאת מעיו, לזה דלאחר הלעיסה נמאס האוכל: דאדרבה, הבליעה לאחר שבלע היא היא דרך אכילה של האדם שלועס כדי לבלוע, ולדידיה ראויה היא, ולכן שפיר מברך על הבליעה לפני הלעיסה.

(ורק כשהכניס המשקה לתוך פיו ולא בירך, אז לענין ברכה - כיון דבשעה שהכניס לא בירך, אין לצרף הכנסתו להשתיה לענין הברכה. ועצ"ע).