בגליון העבר (עמ' 67) הבאתי את האופנים שבהם ניתן להכשיר את הגבינות מדין גבינות עכו"ם. א. שיקנו החלב (או הגבינות) מהנכרי (דלא מצינו שום איסור בשום מקום בגבינות של ישראל שעשאן עובד כוכבים - ש"ך). ב. שיעשה הישראל מעשה העמדת הגבינות ג. (לדעת הרמ"א וכן פשט המנהג) שיראה הישראל עשית הגבינות. והבאתי כאופן רביעי את דברי הפתחי תשובה "ואם הקיבה של ישראל אף שהעובד כוכבים נותנה לתוך החלב מותר לכ"ע אף לכתחלה ע"ש".

ובנוגע לאופן הא'. הנ"ל הבאתי שלכאורה אין צריך בעלות אמיתית על הגבינות בכדי להוציאם מגזירת הגבינות כמבואר בדברי הש"ך שכתב: "וה"ה כשאין שוכרין הבהמות וקונים סכום גבינות ממנו אם כן הגבינות בשעת עשיתן של ישראל" וכפי שביארו באחרונים (והבאתים בגליון הקודם) שאע"פ שאכן אין גבינות אלו שייכים ממש לישראל מ"מ מספיק זה בשביל להוציא מגזירת הגבינות.

(ונראה מדברי הש"ך (והפר"ח דלקמן) ש"בעלות" זו מפקיעה את גזירת הגבינות לגמרי, וא"צ גם ראית ישראל. אלא שב"מטה יונתן" משמע שכהגבינות באחריות ישראל צריך ראיה, אך משמע מדבריו שם שהראיה באה פשוט להוריד את החשש איסור ואינו דין מיוחד שצריך ראית ישראל, שהרי משמע מדבריו שאין כלל דין מיוחד בראיה ולדבריו כשאין חשש איסור לשיטת הרמ"א א"צ כלל ראית ישראל (ולכאו' צ"ע מדברי השו"ע "ואפילו העמידוה בעשבים אסורה"). בגליון העבר ציינתי כי הפר"ח כהמטה יונתן כי ראיתי רק המובא בשמו בדרכי תשובה וראה לקמן.)

ולכאורה אפשר ללמוד סיום דברי הש"ך: "אבל אם העובד כוכבים עושה גבינות לעצמו . . אסור" דבעושה לישראל סגי וכמ"ש הפר"ח "אלא איהו (האגודה) מיירי כשהישראל מתפשר עם הגוי לחלוב ולגבן לצרכו ובכה"ג אף שהישראל אינו עושה כלום מהני משום שנקראים גבינות אלו על שם הישראל שנעשו בשבילו ולא נכנסו תחת גזרת גבינות הגוים והו"ל כאילו הגוים מגבנים בחלב של ישראל לצרכו דשרי . . אם הישראל הולך וחולב והעכו"ם עושה לו גבינות לחשבון שלו א"צ לשום סיוע משום דלשם ישראל נעשו והו"ל כגבינות ישראל שמתעסק שמתעסק העכו"ם בהם שאין בכך כלום".

אך כמובן שהדברים אמורים שכהנכרי עושה לשם ישראל מסוים, אבל כשעושה למכור אח"כ גבינות כשרות לישראל בכלל הרי אי"ז כלל נקרא על שם הישראל וכמ"ש הפר"ח וז"ל: "ולפיכך צריך להזהיר לשומרים שהולכים עם העכו"ם כשעושים גבינות למכור לישראל שהם ישימו הקיבה לתוך החלב ואם לאו הגבינות כולם אסורות" (דעת הש"ך, ולדעת הרמ"א צריך שיראה הישראל עשיתן).

אבל מדברי אדה"ז בהלכות שבת משמע שגם כשעושה לישראל מסוים אין נקרא על גבינות אלו שם ישראל ככל (לגבי שבת, ולכאורה ה"ה שלא נקרא על שם ישראל לקולא לגבי גזירת הגבינות) שכתב בסוף סי' שז וז"ל: "נכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם והישראל רואה את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר לישראל לאכלן ויוכל לקנותן אחר השבת לאכילה אף אם הישראל עומד בעדר חדש או חדשים והנכרי מתכוין בעשייתן בשביל למכרן לו בלבדו ולא לנכרים הרי זה מותר שמכל מקום הנכרי עושה לטובת עצמו ואין איסור כלל במה שהישראל עומד עליו במלאכתו בשבת (כיון שהנכרי במלאכת עצמו הוא עוסק) שעדיין אין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות עד שיקנה אותן ממנו אחר השבת (ולפיכך מותר לומר לו שיעשה אפילו בשבת שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך אף אם מגיע מזה ריוח לישראל כמו שנתבאר לעיל)". -ולכאורה נראה שאדה"ז חולק על דברי הפר"ח הנ"ל דגם כשעושה לישראל אין נקרא ע"ז שם ישראל וצריך שיראה הישראל עשיתן.

והפר"ח הוסיף דבאופן שהישראל שותף עם הנכרי סגי בדיעבד וז"ל: "ואם הישראל וגוי הם שותפים בגבינות יש להחמיר לשים הישראל הקיבה בתוך החלב ומיהו בדיעבד מסתברא להתיר ואף שאין לישראל אלא חלק אחד בגבינה משום דגבינות גוים אסרו וזו לא נכנסה תחת הגזירה כיון דשם ישראל עליה כ"ל". ולכאורה מדבריו משמע שבאופן זה סגי בדיעבד גם ללא ראיית הישראל.

[אך בדרכי תשובה כתב בשם הפר"ח: "ועי' בפר"ח ס"ק טו שכ' דגם לדעת הש"ך אין להחמיר אלא כשעושה העכו"ם הגבינות לחשבון שלו כדי למכור לישראל אבל אם הישראל הולך וחולב והעכו"ם עושה לו הגבינות לחשבון של הישראל א"צ לשום סיוע כיון דלשם הישראל נעשו הו"ל כגבינות של ישראל שמתעסק בהם העכו"ם שאין בכך כלום וכן אם הישראל הם שותפים בהגבינות אף שיש להחמיר לכתחילה שישים הישראל הקיבה בתוך החלב מ"מ בדיעבד מסתברא להתיר דמהני מה שישראל רואה ואף שאין להישראל רק חלק א' בהגבינה משום דגבינות עכו"ם אסרו וזו לא נכנסה תחת הגזירה משום דשם ישראל עליה" עכ"ל - ומשמע מדבריו שמפרש הפר"ח שבשותפות כן צריך לראיית ישראל.]

אבל 'פרי תאר' כתב: "ולפ"ז לא שנא גבינה ש"ג לבד, ל"ש דגוי וישראל בשותפות אין הדבר תלוי אלא בראיית שעת ההקפאה" - משמע מדבריו ששותפות אינו מועיל להכשיר גבינות הנכרי ובעי גם בזה ראיה. ובדעת הנודע ביהודה לכאורה משמע שסגי בשותפות גם לכתחילה. וראה לקמן.

ובנוגע לדברי הפתחי תשובה שהבאתי בגליון הנ"ל כאופן רביעי, הנה מכיוון שלא קיימתי את דברי הפתחי תשובה ל"עיין שם" לא ראיתי שאין זה אופן רביעי אלא הוא "המשך" לאופן הא' הנ"ל שיחול על גבינות אלו שם ישראל. שמקור דברי הפתחי תשובה הם בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק או"ח סי' לז. שלאחרי שהביא את שיטת המהר"ם מרוטנבורג, שס"ל שאין ראית ישראל עשית הגבינות מכשירה הגבינות מגזירת "גבינות הנכרים", וחייבים שישים הישראל הקיבה לתוך החלב. כתב וז"ל:

"וגם בזה נלע"ד דגם דברי מהר"ם הם דוקא כשגם הקיבה היא של נכרי שהנכרי נתן עגל שלו לשחוט ולקח הקיבה משם או שהנכרי קנה קיבה כשירה מטבח ישראל ולקח והעמיד בו חלב שלא בפני ישראל אבל אלו השוכרים השוואגין מסתמא אין להנכרי בעל הצאן קיבה כשירה ואלו היהודים השוכרים מביאים קיבה כשירה משלהם אף שעדיין לא שכרו אלא שדעתן לקנות הגבינות והם עומדים בעדר לראות שיהיה הכל בהכשר נלע"ד כיון שהקיבה היא של ישראל אף שהנכרי נותנה תוך החלב כבר יש להישראל חלק משהו בגבינות הללו ובזה גם המהר"ם מתיר ועיין בפר"ח סי' קטו ס"ק טו שהתיר ג"כ בשותפות אלא דאיהו כתב דוקא בדיעבד ולענ"ד דבזה מותר לכ"ע אף לכתחלה. וכל זה לדעת מהר"ם אבל העיקר כדעת הרמב"ם ורוב הקדמונים".

ובפשטות, כוונת דבריו היא שכשיש לישראל חלק זה בגבינות הר"ז מכשיר הגבינה מגזירת הגבינות, וכדלקמן. [אמנם דברים אלו של ה'נודע ביהודה' לא נתבארו מספיק. (נוסף על מה שכתב "ולקח והעמיד חלב שלא בפני הישראל" שלכאו' הדברים צ"ע שהרי המהר"ם אסר גם כשהעמיד הנכרי בפני ישראל, ואולי י"ל שטעות דפוס יש בדברים אלו וצ"ל "ולקח והעמיד בו חלב שלו, בפני הישראל". דאע"פ שהוא בפני הישראל אינו מועיל למהר"ם.)

שלכאורה יש ללמוד דבריו בב' אופנים. א. שס"ל שכשהקיבה שייכת לישראל מכיוון שיש לישראל חלק משהו בגבינות, הר"ז מוציא גבינה זו מכלל גזירת הגבינות הנכרי לכו"ע, (אלא שעדיין צריך להשגחת ישראל שאכן יהא הכל בהכשר ולכן "הם עומדים בעדר לראות שיהא הכל בהכשר", אבל ראייתם לא באה להפקיע גבינות אלו מגזירת גבינות הנכרים). אופן ב. שבכדי להפקיע גזירת גבינות הנכרים הנה גם כשהקיבה שייכת לישראל צריך הישראל לראות בעצמו העמדת הנכרים (ולפ"ז אולי י"ל שכוונת ה'נודע ביהודה' בדבריו היא כך:"ובזה גם המהר"ם מתיר" -כשהישראל רואה "ועיין בפר"ח . . שהתיר ג"כ בשותפות אלא דאיהו כתב דווקא בדיעבד ולענ"ד דבזה [שהישראל רואה] מותר לכו"ע גם לכתחילה" וראה לקמן).

והנפק"מ יש לומר באם הקיבה שייכת לישראל ולא ראה הישראל כל עשית הגבינות, אך מ"מ קיימת הוכחה שנעשה בכשרות. שלאופן הב' הנ"ל הרי לכאורה כשם שכתב הרמב"ם (שס"ל שבראיה סגי להפקיע מדין מגזירת הגבינות) "ואין מועיל בזה הפרסום, ולא הכרע הסברה, אלא ראיית העין". לכאו' ה"ה כשהקיבה שייכת לישראל וצריך ראית ישראל להפקיע מגזירת הגבינות שצריך ראיית העין ממש. אך לאופן הא' שגבינה זו יצאה מגזירת הגבינות (מכיון שהקיבה של ישראל) לכאורה תועיל ההוכחה להכשיר הגבינות.

(ולכאורה זהו המציאות במפעלים שמקבלים הכשר שבהם ישנו משגיח (שנכנס ויוצא וכו' שאין ראיה תמידית של עשיית הגבינות אך מ"מ הר"ז לכאורה מספיק להשגיח שנעשה בהכשר) שלכאורה תלוי בהנ"ל אם יועיל שהקיבה תהיה שייכת לישראל.)

אך מסתבר יותר לומר כאופן הא' הנ"ל שהרי לכאורה לשיטת המהר"ם לא מצינו כלל דין ראיה להפקיע מגזירת הנכרי. (וכפי שציינתי בגליון הקודם).

ולכאורה יוצא מכל הנ"ל שחברה של נכרי שקונה חלב ומייצרת גבינות בהשגחה למכור אח"כ גבינות כשרות (שבאופן זה לכאורה לכו"ע אין שייך לומר ששם ישראל על גבינות אלו כנ"ל) להש"ך והפר"ח צריך שיעשה הישראל מעשה העמדת הגבינות. ולרמ"א (וכן המנהג) עכ"פ שיראה הישראל מעשה העמדת הגבינות (-וכנזכר בגליון הקודם לכאורה הראיה של הכנסת המעמיד למכונה שעושה מעצמה לא מועיל). אלא שכנ"ל אולי י"ל שלדעת ה'נודע ביהודה' סגי שיהיה הדבר המעמיד של ישראל, (ולפר"ח נראה דאסור לכתחילה וכנ"ל, ולה'פרי תואר' נראה שגם בדיעבד אסר).

אך כשהמפעל מייצר הגבינות עבור חברה של יהודי שקונה ממנו את כל הסחורה הרי לכאורה באנו למחלוקת בין אדה"ז לפר"ח אי באופן זה חל שם ישראל על גבינות אלו או לא, דכפי שמשמע מדברי אדה"ז אין ע"ז שם ישראל כלל וצריך שיראה הישראל עשיתן. ולהפר"ח הוי ע"ז שם ישראל.

ואבקש מהקוראים הנכבדים לכתוב אם ידוע להם איך עושים נותני הכשרות ההולכים לדעת אדה"ז.