א. בגליון הקודם דנתי בנושא, כאשר היהודי בעל החנות רוצה למצוא היתר שהנכרי ימכור בחנות בשבת, או יפתח העסק בשבת, אזי יש רבנים הנוהגים, שהישראל מוכר למישהו את כל העסק בחוזה רשמי, ואח"כ קונה אותו חזרה בשותפות עם הנכרי, ומתנה שהעסק ביום השבת מתחלה להנכרי עצמו, באופן המובא בשוע"ר סי' רמה ס"ד.

וכתבתי שם שיש מקום לומר שבזמנינו, שמדובר לא רק בחנות שמוכרים בה חפצים תמורת מזומן, אלא יש לחנות עמותה, חשבון בנק, חשבונות כרטיס אשראי, חשבון חשמל וגז, חשבון טלפון, ונכרים נוספים שעובדים בחנות, אם כן צריכים להיות רשומים כל אלו על שם שני השותפים, ואם הם רשומים רק על שם הישראל יש לומר מכמה טעמים שאינו מועיל.

עתה נדון בישראל ונכרי השותפים בחנות או בעסק אחר, אשר יש רבנים הנוהגים להתיר שהישראל ישכיר את העסק לנכרי לב' ימים בשבוע - שאחד מהם הוא יום השבת, באופן שכל השכר של שני ימים אלו יהי' של הנכרי, ובאופן המבואר בשוע"ר סי' רמה סי"ג. אלא שמסופקני אם היא דרך ריאלית שיסכימו עליהם הנכרי והישראל.

אמנם לענ"ד נראה לכאורה, שאם הישראל והנכרי הם שותפים בחנות או עסק זה (באופן שהשותפות היא רשמית ומפורסמת), אזי יכול הישראל להרשות לנכרי למכור בשבת - באופן שכל הריוח הוא לנכרי. והיינו שהנכרי יקבל (נאמר לדוגמה) 5% מכל מה שיכנס מהמכירות ביום השבת, והשאר יכנס לקופה הכללית שהם שותפים בה.

ובאופן זה אין צורך במכירה וקניה מיוחדת, ואפשר שזה יועיל לכל הדיעות. ואשמח לשמוע חוות דעת הרבנים בנושא. ובהקדים:

אפילו אם הנכרי מסכים שכל מה שיכנס מהמכירות ביום השבת יכנס לקופה הכללית שהם שותפים בה, גם זה נתבאר בשוע"ר סי' רמה ס"ח:

"ואפילו אם הם שותפין בדבר שצריך לעשות בו מלאכה, אם .. כל ימות החול הם מתעסקים בשוה שניהם ביחד או זה חצי יום וזה חצי יום או זה יום וזה יום, לבד מיום השבת שהנכרי מתעסק בו לבדו, אזי מותר להישראל לחלוק עמו כל השכר בשוה לדברי הכל .. מה שעובד הנכרי בשבת לבדו הוא מתכוין לטובת עצמו בלבד כדי להשתכר ואינו כשלוחו של הישראל שאינו עושה בשבילו כלל, ואף שאח"כ מגיע להישראל הנאה מזה שחולק עמו בשוה אין בכך כלום כיון שהנכרי לא נתכוין להנאת הישראל אלא לטובת עצמו".

אלא שבאופן זה ספק גדול אם הנכרי יסכים לזה, שהרי במשך כל ימי השבוע הוא עובד יחד עם הישראל, והריוח לשניהם. ומדוע אם כן יסכים לעבוד בעצמו ביום השבת, באופן שאינו מקבל תמורת זאת איזשהו ריוח נוסף?

ואם ירצה הישראל לפרוע איזו תוספת לנכרי תמורת עבודתו לבדו ביום השבת, גם זה אסור מטעם שליחות הנכרי, כמבואר בשוע"ר שם סי"ז: "שכיון שאין הישראל פורע כלום להנכרי בעד עבודתו בשבת לבדה, אין הנכרי מתכוין כלל בעבודתו בשבת רק בשביל עצמו ולא בשביל הישראל ואינו כשלוחו, אבל אם הוא עושה לבדו יום אחד כנגד יום השבת שעשה הנכרי לבדו, הרי הנכרי כשלוחו".

ולכן כתבתי אופן ההיתר בזה, שהנכרי מקבל לעצמו את כל הרווחים של המכירות ביום השבת, ואז אין הישראל פורע לו כלום בעד עבודתו בשבת, אלא הוא מתכוין להנאת עצמו בעבודתו בחנות בשבת, תמורת האחוזים שמקבל מהמכירות.

ובאופן זה מבואר בשוע"ר שם (סט"ז):

"מותר ליתן לנכרי סחורה למכרה או מעות להתעסק בהן, ואף שהנכרי מתעסק בהן בשבת אין בכך כלום, כיון שהישראל לא צוה לו שיתעסק בשבת, ובלבד שיקצוץ לו שכר בעד טרחו או שיתן לו חלק מהריוח שירויח, שאז הוא מתכוין בעסקו בשבת לטובת עצמו להרבות בשכרו והישראל נהנה מאליו כשנוטל גם שכר שבת בהבלעה".

ועד"ז כאן כאשר השותף הנכרי מוכר בחנות בשבת, ומקבל לעצמו את כל הריוח שירויח, והישראל אינו אומר לו למכור בחנות בשבת, אלא הנכרי מתכוין בעסקו בשבת לטובת עצמו.

ובאופן זה לא איכפת לנו מה שחשבון הבנק והעמותה והחשמל והגז והטלפון רשומית על שם העמותה של שני השותפים, הישראל והנכרי, שהרי להיתר זה לא הוצרכנו להתנות מתחלה, שביום השבת שייכת החנות או העסק הזה לנכרי זה בלבדו, מתחלת השותפות שלהם, ולא איכפת לי אם גם ביום השבת שייכת החנות או העסק הזה לשניהם יחד.

[אבל עכ"פ יש לדייק בזה, שלא יעבדו שכירי יום נכרים בחנות או בעסק זה בשבת, כי אם הם שכירי יום ושכרם משתלם מקופה הכללית של החנות שבשותפות הישראל, הרי אזי הנכרים האלו הם גם שלוחי הישראל, כפשוט.]

ב. ולפי זה הי' מקום להתיר לכאורה, אף כשכל ריוח יום השבת נכנס לקופה הכללית, שמתחלקים בה הישראל והנכרי, אלא שתמורת מה שהנכרי עובד לבדו בשבת הוא מקבל כמה אחוזים יתירים מהרווחים של יום זה.

אמנם בזה יש שני איסורים לכאורה:

א) שאם כן יקבל הישראל שכר שבת בלא הבלעה, שהרי הם מסכמים ביניהם על ריוח יום השבת ביחוד; והיינו שהרווחים של כל ימי החול הם מתחלקים בשוה, ואילו הרווחים של יום השבת מקבל הישראל 40% מהם והנכרי מקבל 60% מהם.

ב) שאם כן הרי הוא קובע מלאכתו ליום השבת, שהרי הוא מסכם אתו על עבודת יום השבת לחוד - כמה אחוזים מהם מקבל הישראל וכמה אחוזים מהם מקבל הנכרי (ראה כעין זה בשוע"ר סי' רמד סי"ב, שלולי הטעם של הפ"מ ומצוה הי' אסור מטעם קובע מלאכתו ליום השבת, אף שהנכרי מקבל שכרו באחוזים).

ולכן כתבתי אופן ההיתר בזה, שכל שכר יום השבת הוא של הנכרי, ומותר כיון שהנכרי אינו מחויב לעבוד אז, ועובד בשבת על דעת עצמו ולצורך עצמו בלבד, וגם אין בזה שכר שבת לישראל ולא קובע מלאכתו ליום השבת.

ג. אלא שכל זה מיירי דוקא כשכל הריוח של יום השבת הוא לנכרי, וכל זה מסובך ביותר לידע כמה מהכנסות המכירות בשבת הם ריוח נקי וכמה הם מהוצאות החנות. וגם ספק גדול אם יוכל הישראל להסכים לזה שכל הרוחים מיום זה הם לנכרי בלבדו. ולכן נתבאר כאן האופן שנראה לענ"ד מעשי ומועיל, שהנכרי יקבל 5% מכל הכנסות המכירות של יום השבת.

נבאר זאת בדוגמה:

כל פריט שנמכר בחנות נקנה על ידי החנות במחיר שקל אחד, ונמכר במחיר שני שקלים. למרות זאת אין הריוח ממכירה זו אלא 10 אגורות, שהם 5% ממעות המכירה בלבד, שהרי יש לחנות הרבה הוצאות - שכר דירה וחשמל ומכס ושאר הוצאות החנות. יוצא אם כן, שבשעה שהפריט נמכר, הוא כבר עלה לבעל החנות 1.90 שקלים, וכל הריוח הוא רק 10 אגורות בלבד, דהיינו 5% מהמחיר שנמכר בו.

יוצא אם כן, שאם אנו רוצים שכל הריוח יהי' לנכרי, צריך הנכרי לקבל, לדוגמה, 5% מכל ההכנסה מהמכירות של יום השבת.

ולמדתי היתר זה ממ"ש בשו"ת אדמו"ר הזקן סי' ב: "כן יעשה כל איש ישראל שמחזיק מחיה, יבקש לו נכרי ויאמר לו בזה הלשון, אם הייתי רוצה לשכור אותך שתמכור משקה שלי בשבת הייתי נותן לך על דרך משל מן טאפ שכר אחד טפל ומן טאפ דבש אחד קטנה ומן טאפ יי"ש ג' קטנים על דרך משל, עכשיו אין אני שוכר אותך רק אני מוכר לך שיהיה המשקה שלך, ואתה תתן לי בעד כל טאפ המעות שתקבל בעדו פחות א' טפל מן טאפ שכר ופחות אחד קטנה מן דבש ופחות ג' קטנים מן טאפ יי"ש על דרך משל, וישראל יקנה לו בלב שלם המשקה שלו בעד סך מעות שיפסוק אתו עמו בעד כל טאפ .. גם מוכרי הערינ"ג ומלח וטאבי"ק ינהגו למכור במכירה גמורה על דרך הנ"ל".

יצאנו למדים מזה, שגם זה נקרא שכל הריוח הוא של הנכרי, שהרי המחיר שהנכרי משלם להישראל עבור המשקה הוא יותר ממה שהישראל שילם עבורם במחיר סיטוני, ומכל מקום נקרא כל הריוח לנכרי, שזהו עיקר ההיתר שם. והביאור בזה הוא ודאי כפי שנתבאר לעיל, שאחרי כל ההוצאות שהיו לבעל החנות, הרי הפריט שוה כעת הרבה יותר מהמחיר שקנה אותו, וא"כ יוצא שכל ה"ריוח" מזה הוא לנכרי בלבדו.

ד. ולפי תשובה זו, הי' מקום לכאורה להתיר בזה אף בישראל בעל חנות שאין לו שותף נכרי, ומכל מקום מרשה הוא לנכרי העובד אצלו, שיוכל למכור ביום השבת על דעת עצמו, באופן שריוח יום השבת הוא לנכרי בעצמו, וכמו שנתבאר לעיל.

אמנם בזה אסור מטעם מראית העין, וכמבואר בשוע"ר סי' רמג ס"ט: "במקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר .. ולא ליתנם באריסות אלא עוסקים בהם על ידי שכירי יום אסור להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות".

ולא התירו בזה אלא כשהישראל והנכרי הם שותפים בעסק זה, ומפורסם הדבר שהעסק הוא בשותפות הנכרי והישראל, וכמבואר בשוע"ר סי' רמה סי"ג: "מכל מקום כאן כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן מראית העין, שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו ולהנאת עצמו הוא מתכוין, ומטעם זה בכל מקום שהתירו בשותפות נכרי התירו אפילו עושה בפרהסיא ואין חוששין למראית העין".

ולכן לא שייך כל ההיתר הזה אלא באופן שהדבר מפורסם שהנכרי הוא שותפו של הישראל בחנות או בעסק זה.

ומה שנתבאר בתשובה הנ"ל היתר זה אף כשנכרי אינו שותף בחנות זו, וכאמור שם: "יבקש לו נכרי ויאמר לו בזה הלשון"; שאני התם, כפי הנהוג באותן הימים, שהחנות עצמה אינה שייכת להישראל עצמו, כי אם להאדון (הפריץ), אשר הוא מוסר את החנות לישראל כדי למכור בה. ובזה אפשר לא חשש רבינו למראית העין, כשהנכרי מוכר בה לצורך עצמו. משא"כ בחנות של הישראל, הרי מפורש בשוע"ר בכמה מקומות שנאסר מטעם מראית העין - אלא אם כן הישראל והנכרי הם שותפים והשותפות שלהם מפורסמת, וכלשון רבינו שם: "כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן מראית העין, שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו".

ה. ואף שנתבאר בשוע"ר שם ס"ד: "ישראל ונכרי שהיו שותפין במלאכה או בסחורה בחנות, אם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו הן רב הן מעט, ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל בלבדו, הרי זה מותר". משא"כ בנידון דידן לא מיירי שהתנו מתחלת השותפות, שיהא שכר יום השבת לנכרי לבדו.

הנה מה שצריך שם להתנות מתחלת השותפות שיהא שכר יום השבת לנכרי לבדו, הוא דוקא כדי להתיר, כאמור שם "שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו הן רב הן מעט, ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל בלבדו .. אח"כ נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה אין בכך כלום שמתנה הוא שנותן לו". והיינו שמתחלה התנו ששכר יום השבת כולו לנכרי ושכר יום א' כולו לישראל, כדי שאח"כ בעת החלוקה יתרצו לחלוק כל השכר בשוה. דוקא בזה לא הותר אא"כ התנו מתחלת השותפות. משא"כ כשלא התנו מתחלה - יש בזה מחלוקת שם ס"ו.

אמנם בנידון דידן, שכל הריוח של היום השבת הוא לנכרי (היינו 5% מהמעות שנכנסים מהמכירות, וכדלעיל), אין שום צורך ל"התנה מתחלת השותפות".

ואף שבהמשך ההלכה שם סי"ב נתבאר, שלא הותר להתנות שיטול הנכרי כל שכר יום השבת לעצמו, אלא כשיש ב' תנאים: א) שיטול הנכרי לעצמו שכר ב' או ג' ימים, וכנגד זה יתן להישראל שכר ב' או ג' ימים אחרים, כדי שיקבל הישראל שכר השבת בהבלעה. ב) שיתנה עם הנכרי (מתחלה) שבימים אלו שכל הריוח הוא לנכרי גם גוף התנור קנוי לנכרי, שאז אינו נראה כשלוחו של ישראל.

הנה כל זה לא מיירי אלא כשהנכרי נותן להישראל שכר ב' או ג' ימים שיהי' כולו לישראל, כנגד הימים שהנכרי מקבל כל הרויח לעצמו. שכיון שהישראל מקבל תמורתו, לכן יש כאן איסור שכר שבת (שלא הותר אלא בהבלעה) ויש כאן איסור מחזי כשליחות (שלא הותר אלא כשהתנה שהתנור שייך לנכרי). וכמבואר בהמשך הסעיף שם: "דכיון שמסיק בשבת בתנורו של ישראל ויש ריוח לישראל בהיסק השבת שאם לא היה מסיק בשבת לעצמו לא היה מסיק לישראל בחול הרי נראה כאלו מסיק בשבת בשביל הישראל ובשליחותו שצוהו לעסוק בשבת".

משא"כ בנידון דידן, שאין הישראל מקבל את כל הריוח של יום הראשון (תמורת מה שהנכרי מקבל את ריוח יום השבת), אין בזה איסור של שכר שבת ולא איסור מחזי כשליחות.

ואף שנתבאר בשוע"ר סי' שז ס"ט, שבמקום שיום השוק הוא בשבת, אסור ליתן לנכרי מעות לקנות לו חפץ, או ליתן לנכרי חפץ שימכור אותו, שהרי זה כקובע מלאכתו ליום השבת.

מכל מקום כאן אין הישראל אומר כלל לנכרי למכור בחנות זו בשבת, ורק שאם הנכרי השותף רוצה למכור בשבת וליטול כל הריוח לעצמו, אין הישראל מקפיד בזה, ותו לא.