ונחלקו הפוסקים דיש אומרים[3] שאינו חל עליו אבילות עד זמן הקבורה ויש אומרים שחל עליו אבילות מיד[4], וראה בהמלקטים שהאריכו מאד בזה, ובפרט בס' דברי סופרים על אבילות ריש סי' שמ"א ושע"ה וכן בס' נטעי גבריאל על אבילות סי' י"ד[5] וכל א' יעשה כהכרעת רבו בזה.

אלא דיש לבאר דעת רבינו בשולחנו בזה, דנראה ששיטה מחודשת יש לו ששופך אור על הדעה הא' דיש לו דין אונן הנ"ל.

ובהקדם דיש לחקור בגדר אונן אם הוא דבר חיובי או דבר שלילי, דהיינו האם נאמר דיש חיוב אנינות (שהוא מדרבנן[6]) או שגדרי אנינות הוא רק פטור מסויים מכל חיובי תורה וברגע דפקע מיני' אנינות שוב חייב בכל התורה כולה, ומסתעף מזה: אי נימא דיש חיוב אוננות בהנ"ל או לא:

דאם אין חיוב אנינות הרי יתכן שלהאבל הזה מעולם לא פקע ממנו חיובי התורה והמצוות, ואי נימא דיש חיוב אנינות הרי יש לו גדר אנינות ופטורים עכ"פ לזמן מועט.

ונראה דבזה נחלקו הראשונים בריש פ"ג דברכות ובכללות נחלקו בזה רש"י והתוס'-

דלדעת רש"י (יז, ב) הפטור דאונן הוא לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והוי דומיא דחתן דפטור משום טרדא דמצוה.וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' ש): "הוא מטעם עוסק במצוה פטור מהמצוה ומטעם פטור דטרדת המצוה", וכ"כ הרמב"ם בהל' ק"ש (פ"ד ה"ג).

אבל בתוס' ד"ה פטור הביאו בשם הירושלמי שפטור מן המצות מדכתיב למען תזכור וגו' כל ימי חייך ודרשינן ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים, עכ"ל.

ונראה ביאור דעת הירושלמי שפטור דאונן מכל המצות אינו מחמת טרדא ועוסק במצוה אלא הוא פטור עצמי וכעין גזירת הכתוב דמה שפטור הוא מהמצות הוא מחמת שעכשיו אין זמן חיוב מצוות אצלו.

דבירושלמי רפ"ג דברכות: "תני אם רצה להחמי' על עצמו אין שומעין לו למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משואו מה נפוק מביניהן היה לו מי שישא משואו ואין תאמר מפני כבודו של מת אסור ואין תאמר מפני שאין לו מי שישא משואו הרי יש לו מי שישא משואו", ע"כ.

א"כ להירושלמי גופא יש תרי טעמי, ומסבירים האחרונים בזה דהנפק"מ היא באם יש מי שיתעסק במת דלמאן דאמר משום כבוד המת עדיין פטור כל קרוב השייך לאוננות ולמ"ד מפני שישא משאו באמת בכה"ג חייב במצוות כיון שיש מי שיתעסק.

ובפני משה שם מפרש: כבודו של מת, שמראה בעצמו שאינו חשוב בעיניו להתאבל עליו ע"כ. נמצא דנחלקו רש"י (והרשב"א) והירושלמי והתוס' (אפי' בזה היינו מהו גדרו של אנינות ואם יש לו חיוב מצות בכלל). - דלרש"י והרשב"א דכל הטעם הוא הטרדא, נמצא דכשמסירים הטרדא ע"י שמטיל על האחרים הטיפול, ואינו טרוד, עדיין מחוייב הוא במצוות, ורשאי להחמיר עכ"פ, אבל לדעת הירושלמי אינו רשאי אפי' להחמיר.

ובחזרה למה שחקרנו לעיל בגדר אנינות:

נמצא מבואר מהנ"ל דנראה דבזה גופא נחלקו הראשונים דדעת רש"י והרשב"א גדר אונן הוא רק ענין שלילי שהיות והוא טרוד בקבורה ועסקי הקבורה אין לבו פנוי לדברים אחרים, ואינו יכול לקיים המצות כראוי, אבל אינו מופקע מחיוב מצוות.

ונראה דמהאי טעמא מצינו דין אונן עכ"פ לרש"י במצות תפילין, ק"ש ותפלה דמצוות אלו בעיקרם מצוות של כוונה הם דבתפילין אסור להסיח דעתו וכן עיקר ענין ק"ש הוא קבלת עול מלכות שמים ותפלה בקשת רחמים שבשניהם הכוונה בהם הוא עיקרי משא"כ אצל שאר מצוות[7].

משא"כ להתוס' יש דין וגדר חיובי באונן והוא מיוסד על כבוד המת.

ואולי נוכל לומר שלדעת התוס' ביטוי לכבודו של מת הוא להנהיג דיני אונן עכ"פ לשעה קלה, ואינו רשאי אפי' להחמיר על עצמו.

והדברים מבוארים לכאו' בדברי הגרעק"א בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' ע"א, דכנראה פסק שם המחבר כהירושלמי וז"ל (סי' ע"א סעי' א') מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אפילו אינו מוטל עליו לקברו פטור מקריאת שמע ומתפלה ואפי' אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי הקבורה ורצה להחמיר על עצמו ולקרות אין מוחין בידו, עכ"ל. וברמ"א שם כ' ועיין ביו"ד סי' שמ"א. ע"כ. (וכנראה כוונת הרמ"א להקשות, דבסי' שמ"א סותר עצמו ואכמ"ל, בזה וכבר האריכו בזה במפרשים על אתר.)

ובהגהות רעק"א שם ביאר דמעיקרא דדינא פטור אף שיש לו מתעסקים, ואינו רשאי לקרוא ק"ש משום כבוד המת רק אם התעקש וקיים מצות ק"ש אין ממחין בידו כיון שיש לו על מי לסמוך ע"ש.

אלא דמדיוק והוספת מילים בדברי רבינו בשלחנו אולי נראה לומר דבר חדש, בגדרי אונן.

דהא דנקטו דאונן פטור מכל המצות אין הכוונה דהוא פטור בעצם, דחזינן דאם קרא ק"ש יצא, אלא הכוונה הוא דיש לו חיוב אחר עכשיו והוא מצוות אנינות דלהירושלמי והתוס' (דפסק המחבר כוותי') גדר אנינות אינו רק שפטור ממצוות מפאת טרדותיו, דנימא א"כ דאם אין לו הטרדא חוזר לחיובו, אלא הפשט הוא, דאונן חייב בחיוב חדש עכשיו והוא מטעם כבוד המת.

ואם קיים מצוה אחרת, אף שאינו רשאי, אבל עכ"פ עלתה לו המצוה, ואין מוחין בידו[8]. והטעם הוא שהיות שאינו מופקע ממצוות לכן אין מוחין דווקא אבל עלתה לו המצווה, אלא דהחסיר באנינות.

ולמדתי זה מהמבואר בשו"ע רבינו (סי' עא סעי' כו) וזלה"ק: ואפי' אם רצה להחמיר ע"ע ולקרות אפי' לענות אמן שאינו מתבטל בשבילו מצרכי המת אסור מד"ס מפני כבודו של מת שיהי' לבו פנוי לחשב צרכי המת ויחשוב בהם תמיד. ואפילו הוא בעיר אחרת ונודע לו קודם הקבורה אסור שלא חילקו חכמים ויש מתירין וכו', עכלה"ק.

מהוספות מילים אלו "ויחשוב בהם תמיד" מגדיר רבינו לענ"ד גדר חדש בגדרי אנינות שגדר אנינות אינו רק ענין שלילי שהיות והוא טרוד א"א לרכז ולקיים מצוות, אלא שגדר אנינות הוא לחשוב בהם תמיד, אפי' הוא בעיר אחרת יש חיוב זה והוא חלק חכבוד המת.

אלא שרבינו אינו נותן כאן הזמן מוגבל לחיוב זה וצ"ע.

ואולי ניתן ללמוד זה מהא דמבואר בשו"ע ריש סי' שע"ה (והוא מהרמב"ם הל' אבילות פי"א ה"ה) מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילים למנות שבעה ושלושים ע"כ.

ובאגר"מ (יו"ד ח"ב סי' ק"ע) כ' שאפילו בזמינו שהמציאות השתנתה ויודעים ע"י טלפון וכיוצ"ב מתי הייתה הקבורה- לא השתנה דין השו"ע שבשולחין משעת הקבורה- ע"כ. וכן הוא אצלו ביו"ד ח"א סי' רנ"ג.

וכבר כתבו הפוסקים[9] דאין ללמוד לנדו"ד דבהא דשלחו עכ"פ ינהגו דיני אנינות זמן מה, אלא דעכשיו מסרוהו להמתעסקים בזה.

אלא דבנדו"ד הי' מקום לחשוב דהיות דאין המת בפנינו ואינו צריך להתעסק עימו נפקע מחיוב אנינות, דעכ"פ אינו מבזה המת לעסוק בפניו דברים אחרים אפי' עניני מצווה- וזהו אכן דעת הפוסקים דפסקו דיש לנהוג אבילות מיד. כי אצלו אין חיוב להתעסק בהמת.

ומהנתבאר בדברי רבינו יש ללמוד ברור, דיש לומר דלברי רבינו אלו דאפי' המת נמצא בעיר אחרת והאבל אינו הולך להלוי' יש חיוב אנינות- כדעה הראשונה דלעייל- וגדרו הוא לחשוב בהם תמיד והוא חלק מכבוד המת, ויש לשאול להמורי הלכה כמה זמן נמשך חיוב זה, ובפרט אם הקבורה תהי' בעוד יום או יומיים - אין לחלק וכפי שאכן פסקו הרבה פוסקי דורנו וכדלעיל, ומסיימים בטוב.

[3]) הנצי"ב במשיב דבר ח"א סי' עב, שבט סופר סי' קו, גשר החיים פי"ט ואילך אמרי יושר, ערוה"ש סי' שמ"א סי"ב.

[4] ר"ר שפירא (חתן הנצי"ב) , מהרש"ם, שו"ת חלקת יעקב בריש ח"א סי' קפ"ח, שו"ת אגרות משה ח"א סי' רנ"ג

[5]) אלא דמה שמסיק שם בסע' ד' וז"ל: "אך היכא שמסרו את המת לח"ק ואין לו שום טיפול בצרכי המת אז לכולי עלמא אין לו דין אונן ומחויב בכל המצות, עכ"ל. והוא הכרעה דילי' ועפ"י המבואר לקמן בפנים צ"ע.

[6]) ואין לו שום קשר בהא דאנינות מן התורה לענין קדשים וראה פרי מגדים או"ח סי' תקמח בא"א סק"ו דאיסור בשר ויין אינו אלא מדרבנן. וכתבו האחרונים דה"ה שאר איסורים. וכתבו הראשונים (ר"י החסיד בתוס' לברכות יח) שהאנינות בהעבודה נוהג כל יום המיתה ואפי' לאחר הקבורה. ואילו הפטור ממצות הוא רק כל זמן שמתו מוטל לפניו משא"כ לאחר הקבורה.

[7]) עד שיש ראשונים שאינם גורסים מש"כ בגמ' שם "ומכל המצוות האמורות בתורה" רז"ה, תלמידי רבינו יונה (י' ע"ב מדפי הרי"ף)- דס"ל דפטור זה הוא רק במצוות אלו דיש בהם כוונה.

[8]) ויש לשאול על כלל זה כו"כ קושיות ופירוקים מדין הבדלה במוצ"ש (ועי' ט"ז שצ"ו סק"ב) ומדין ברכות וכו' ועוד חזון למועד.

[9]) המצויינים לעיין הערות 1-2.