בשוע"ר סי' שו סט"ו: "הנוהגים ליתן כלים במתנה לחתן הדורש לא יפה הם עושים שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויו"ט אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום כמ"ש בסי' שכ"ג ותקי"ז שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו והקדש דומה למתנה שיוצאה ג"כ לגמרי מרשותו לרשות חבירו".

מדברים אלו נראה לכאורה שהאיסור ליתן במתנה בשבת הוא אפילו לצורך מצוה, שהרי גם הקדש לגבוה אסור, אף שהיא מצוה רבה. ולא התירו אלא לצורך היום, שבזה התירו אפילו מכירה (כשאינו אומר לו בלשון מכירה) כמבואר בסי' שכג ס"א ולעיל בסי' זה ס"ד.

וכן נראה לכאורה לקמן סט"ז, שלא התיר באתרוג ע"מ להחזיר אלא מטעם "שאין קונים אותם אלא לצאת בהם ידי חובתן ולהחזירם ... שאינו קונה גוף האתרוג אלא מצותו בלבד ואפילו ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג מכל מקום כיון שקונה אותו על מנת להחזירו נמצא שאינו קונה אותו אלא מצותו בלבד". נראה מכאן שקניית גוף האתרוג אסור אפילו למצוה.

וכן נראה לכאורה לעיל סי"ד, שלא התיר בהקדשת חפץ לבהכ"נ בשבת אלא מטעם ש"כשמקדיש חפץ לבית הכנסת יש לו חלק וזכות בו בתוך כל אנשי העיר שיש להם זכות בהקדשות של בית הכנסת למכרם כשיצטרכו ... ואינו דומה למקח וממכר שיוצא המקח לגמרי מרשות מוכר לרשות לוקח". נראה מכאן שבלא"ה היה אסור להקדיש חפץ לבהכנ"ס, אף דהקדש דומה למתנה ואף דהוי מצוה רבה.

וכן נראה לכאורה לעיל סי' רס"א סוף ס"ב: "אסור לערב עירובי תחומין בבין השמשות אפילו לדבר מצוה וצורך גדול והפסד מרובה ... לפי שעל ידי העירוב קונה שם שביתה והרי זה כקונה קנין בידים בשבת ולא התירו לקנות קנין אפילו בבין השמשות ולצורך מצוה והפסד מרובה".

וכן נראה לכאורה לקמן סי' שפ ס"א (הטעם שמותר לבטל רשותו בשבת כדי לטלטל בחצר): "ואף ע"פ שאין קונין קנין בשבת מכל מקום כאן א"צ שיקנו הם רשותו אלא שהוא יסלק עצמו מרשותו וממילא אין מי שיאסר עליהם ולסלק עצמו מרשותו מותר אף בשבת". והוא מגמרא עירובין עא, א. ובטור ושו"ע שם. ואף שביטול חצר הוי מצוה לכאורה, כמו עשיית עירוב, מ"מ אסור לעשות קנין, אלא א"כ הוא בדרך סילוק.

אמנם לקמן סי' תמד ס"ט כותב רבינו (גבי ערב פסח שחל בשבת ונשאר חמץ בביתו): "צריך ליתנם לגוי במתנה גמורה ואף על פי שאסור ליתן בשבת מתנה שאין בה צורך השבת כמו שנתבאר בסימן ש"ו ע"ש, מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לבער החמץ מרשותו שלא יעבור עליו בפסח בבל יראה הרי יש בנתינה זו צורך מצוה ומותר ליתן מתנה לצורך מצוה כמו שנתבאר שם".

וכן הוא לקמן סי' תמח סט"ז: "כיצד יעשה יתננו במתנה גמורה לנכרי המכירו ומיודעו שהוא יודע בו שיחזירנו לו לאחר הפסח ויזהר להקנות לו החמץ בהגבהה או במשיכה שימשכנו הנכרי לרשותו ... ואם החמץ רב שאי אפשר למושכו יזהר להקנות לו במסירת המפתח ואע"פ שאסור ליתן מתנה בשבת מ"מ לצורך מצוה התירו כמו שנתבאר בסימן ש"ו עיין שם".

[את המקור להלכה זו (שמותר לתת מתנה בשבת לצורך מצוה) מבאר רבינו בקו"א סי' תמד ס"ק ב: "התירו ליתן מתנה בשבת, שאסור אם לא לדבר מצוה, כמ"ש הב"י סס"י תקכ"ז בשם המרדכי, ופסק כן המ"א בסי’ ש"ו". והיינו מ"ש המרדכי ביצה רמז תרעו בשם בה"ג: "התירו להקנות ביו"ט משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאין בהן כל העם ע"י מתנה ע"מ להחזיר ... ואפילו בשבת". מרדכי זה הובא בב"י סי' תקכז ד"ה וכשם שאסור, ובמ"א סי' שו ס"ק טו.

וכן פסק בשוע"ר סי' תקכז סכ"ח: "מי שלא עירב ... אין לו תקנה אלא שהקמח שהוא צריך לאפות והתבשילין שהוא צריך לבשל והנרות שהוא צריך להדליק וכן כל דבר שהוא צריך להכין מיום טוב לשבת יתן במתנה גמורה לאדם אחר שעירב והוא אופה ומבשל ומדליק את הנרות ומכין כל צרכי שבת לזה שלא עירב והוא שיקנה את המתנה בקנין גמור כגון במשיכה לתוך ביתו או בהגבהה טפח אפילו בתוך ביתו של הנותן". אלא שכאן לא מבואר הטעם הנ"ל – כיון שמותר לתת מתנה בשבת לצורך מצוה.

עצם ההלכה הזאת מבוארת בברייתא (ביצה יז, א) ובטור ושו"ע שם ס"כ. וגם שם לא נתבאר הטעם הנ"ל.

לולי דברי המרדכי הנ"ל, אולי היה אפשר לבאר דהתם מותר לדברי הכל, כיון שהוא לצורך השבת, שבזה התירו (בסי' שכג וסי' תקיז) אפילו לקנות מן החנוני (רק שלא יזכיר לשון מכירה כמבואר שם ובשוע"ר סי' שו ס"ד). וא"כ אין הוכחה מכאן שמותר לתת מתנה גם לצורך מצוה, שהרי לצורך השבת שאני שהתירו אפילו לקנות ולמכור.

אלא שהמרדכי הוסיף לכתוב הטעם, כיון שהתירו מתנה בשבת ויו"ט לצורך מצוה. ובשוע"ר שם לא נתפרש טעם זה. וא"כ משם עדיין לא ידענו אם הוא פוסק בזה כדברי המרדכי; רק ממ"ש בסי' תמד ובסי' תמח וכנ"ל].

בשני המקומות מציין לסי' שו, ששם מבואר שמותר לתת מתנה בשבת לצורך מצוה; למרות מה שנתבאר לעיל ששם לא מבואר כך, ואדרבא. וא"כ עדיין צריך הדבר ביאור, איך להתאים מ"ש בסי' תמד ובסי' תמח שמותר לתת מתנה בשבת לצורך מצוה, עם מה שמבואר בסי' שו.

וראה מה שרמז לזה במ"מ וציונים לסי' תמד ס"ט, וכתב שאולי פסח שאני שהוא שעת הדחק (כעין המבואר בסי' שלט ס"ה), ואולי פסח שאני שהנכרי עושה את הקנין. ואולי אפשר לומר שחמץ בפסח שאני שהיא מצוה חמורה יותר משאר המצות כמבואר בשוע"ר סי' תמד סט"ז.

אמנם בכל אלו לא נוכל להסתפק, שהרי בסי' תמד וסי' תמח מציין רבינו לסי' שו, אשר שם כתב שמותר לתת מתנה לצורך מצוה, ושם לא מיירי כלל בדיני נתינת חמץ בערב פסח שחל בשבת לנכרי, כי אם בדיני נתינה לישראל לצורך מצות לולב ושופר והקדש וכיו"ב. גם נתבאר לעיל שהמרדכי לא מיירי בחמץ כ"א בנתינה לישראל לצורך שאר מצות, ומ"מ כותב בקו"א סי' תמד ס"ק ב, שהמ"א פוסק כמותו. ונראה שגם אדה"ז פוסק כדבריו.

ובמ"מ וציונים לסי' שו סי"ז כתב שאולי התם שאני שרוצה להקנות האתרוג והשופר בדרך מכירה, לכן אסור, אבל בדרך מתנה מותר.

ובמ"מ וציונים לסי' רסא שאולי יש לחלק בזה בין צורך מצוה לצורך שבת. וראה מ"ש שם תהלה לדוד ס"ק ב. דובב מישרים ג סי' צד.

אמנם בכל אלו לא נתבאר הטעם שאסור להקדיש. ואולי הקדש שאני שנאסר בפירוש במשנה.

ועדיין לא נתבאר הטעם שאסרו קניית רשות בעירוב תחומין (בסי' רסא). ואולי קניית רשות גרע מקניית חפץ.

וכל הדחוקים האלו אנו צריכים להם, אם נאמר שאין כאן חזרה בין הל' שבת לבין הל' פסח. ועדיין צ"ע בכל זה.