ברוקלין, נ.י.
כתב הטור באו"ח סוס"י קסז מי שאינו אוכל, אין יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלין. דתנן לא יפרוס אדם פרוסה לאחר אא"כ אוכל עמו, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו אע"פ שאינו אוכל כדי לחנכם במצוות. והיינו, דבברכת המצוות הא קי"ל דאע"פ שיצא בעצמו, מ"מ יכול להוציא אחרים אע"פ שאינו זקוק לברכה, מ"מ בברכת הנהנין אינו יכול להוציא אחרים אם הוא אינו זקוק לברכה. וע"ז קאמר הטור, דלבניו ולבני ביתו יכול שפיר להוציאם, אע"פ שאינו אוכל עמהם וא"צ לברכה, והטעם הוא כדי לחנכם במצוות.
וכ' ע"ז הב"י (שם) דאיכא למידק במאי מיירי, אי בקטנים אפי' לאחרים נמי מותר, ולאו דוקא לבניו ולב"ב, דאטו אסור לחנך קטנים של אחרים. ואי מיירי בגדולים איך יכול להוציאם, לא יהנו ולא יברכו. ועוד דלשון לחנכם במצוות לא א"ש אגדולים וכו'. ומת' ב' תירוצים: א'. דמיירי רק בבניו הקטנים ודוקא מבני ביתו, וההיתר הוא מטעם חינוך, אבל באחרים כיון שיש להם על מי לסמוך אסור לברך בשבילם. ב'. דכל שהם קטנים מותר לפרוס להם לחנכם אע"פ שאינם מבני ביתו, והא דנקט בניו ובני ביתו הוא לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט שאין קטנים מצויין לאכול אצל גדול, אא"כ הוא אביהם או בעל ביתם. והנה החילוק בין ב' התירוצים, הוא, אי יש היתר לברך ברכת הנהנין בשביל קטן שאין חינוכו מוטל עליו, דלתי' א' אסור. ולתי' ב' מותר. וכן קי"ל להלכה, דאפי' לסתם קטנים, רשאי לברך (עי' רט"ז ובשוע"ר בסוף הסימן).
והנה צ"ב, ביסוד ההיתר לברך בשביל קטן, דלכאו' יש כאן משום דברכה שאינה צריכה כמו בגדול, דאם מברך בשבילו ברכת הנהנין ואינו אוכל עמו אסור מטעם ברכה לבטלה, וכמו"כ יהא אסור לברך בשביל קטן. והנה משמעות דברי הטור היא דההיתר היא מטעם חינוך וכמש"כ הטור "כדי לחנכם". והיינו דמצוות חינוך "דוחה" האיסור של ברכה לבטלה. ויעוי' בחי' הריטב"א בר"ה דף כט ע"ב (וכ"כ התוס' בר"ה דף לג וש"נ) שכתב דכיון דהאיסור של ברכה לבטלה הוא רק מדרבנן, לכן חיוב החינוך שפיר דוחה האיסור.
אמנם אכתי צ"ע לפי"ז להרמב"ם דס"ל דברכה שאינה צריכה היא מדאורייתא ועובר א'לא תשא' (ראה מג"א סי' רט"ו סק"ו), האם התירו איסור דאורייתא של ברכה שאינה צריכה בשביל חינוך. וביותר יש לתמוה לפי תי' הב' של הב"י דמותר לברך אפי' לקטן שאינו מבני ביתו וכן נקטינן להלכה, וכנ"ל. ובזה בודאי צ"ב, דאיזה חיוב חינוך מוטל עליו, שבשביל זה מותר לברך בשבילו. ובשלמא בבניו י"ל דחיוב החינוך שלו דוחה האיסור של ברכה לבטלה. משא"כ בבן של אחרים איזה חובת חינוך ישנה?
והנראה לומר בזה, דכשמוציא קטן בברכה, מלכתחילה אי"ז ברכה שאינה צריכה, ולא מטעם דתי' (וכדברי הריטב"א) דחובת חינוך "דוחה" האיסור. אלא דהאיסור של ברכה שאי"צ לא חל כאן מעיקרא. וכן מוכח בב"י בקושייתו, שהק' דאי מיירי בקטנים, אמאי נקט ה'טור' דוקא לבניו ולב"ב, הרי אפי' קטנים של אחרים נמי מותר דאטו אסור לחנך קטנים של אחרים. ולכאו' תמוה דאה"נ דמותר לחנך בניו של אחרים, אבל מ"מ במקום ברכה שאינה צריכה בודאי אסור. ומוכח מזה, דבמקום חינוך ליכא איסור של ברכה שא"צ. וגם בתי' הא' של הב"י לא נאיד ג"כ מהנחה זו, שהרי כ' דהא דנקט ה'טור' "בניו וב"ב", הוא דבבניו של אחרים אסור "כיון שיש להם על מי לסמוך". והיינו דהאיסור הוא משום שיש מי שיברך בשבילם, אבל בלאה"כ היה מותר לברך בשבילם אע"פ דאינו חייב לחנך בניו של אחרים, ואי"נ דההיתר היא מטעם דחי', דאיזה היתר יש בקטנים של אחרים, הא ליכא בהם חיוב חינוך אפי' אם ליכא מי שיוציאם. ומוכח מזה, דלא חל כאן מעיקרא האיסור של ברכה שאי"צ.
ובביאור הענין נראה, דהנה ברמ"א סי' קפח סעי' ז מבואר "שאם שכח ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח בברהמ"ז, אפשר דמ"מ יש לאומרו בתוך הרחמן, ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש הזכרת שמות ואין לאומרו לבטלה, וכן נוהגין". וכ' ע"ז המג"א, וצ"ע, שהרי בכל יום אומרים תחינות שיש בהן הזכרת שמות, ולמה יגרע זה, דדוקא ברכה לבטלה אסור.
וכ' ע"ז הבגדי ישע לת' דברי הרמ"א, שאם אומרו בדרך תחינה אה"נ דשרי, אבל כשאומר בדרך חובה הוי כברכה לבטלה. ומוכיח זה מהא דקי"ל דאם אמר "בריך רחמנא מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא יצא", וביחד עם זה קי"ל בסי' (קט"ז ס"ט) שאם מסופק אם בירך המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך, והלא יכול לומר בריך רחמנא וכו', וע"כ דאם אמר בריך רחמנא דרך בקשה אפי' מאה פעמים לא הוי כמוציא ש"ש לבטלה, מ"מ אם אומר כן בדרך ברכה חשיב שפיר בכלל ברכה לבטלה. וה"נ ס"ל להרמ"א ביעו"י דאם אומרו בדרך חיוב הוי ברכה לבטלה. וכ"כ בחוות דעת יור"ד סי' ק"י בדיני 'ספק ספיקא' סק"כ דכמה דברים כמו ק"ש תפלה וברכות דאדעתא דנדבה דרך הודאה ולימוד מותר לאמרם כל היום, אבל לחובת מצוה אסור לאמרם אפי' מספק ובסו"ד כ' דאם בירך על הפת בריך רחמנא וכו' יצא, ובספק אסור לברך גם בכה"ג יעו"ש, והוא ממש כדברי הבגדי ישע.
ולפי"ז י"ל דאם מברך בשביל גדול, כיון דגדול מחוייב לברך, וע"י הברכה נפטר מחיובו, בזה שייך שפיר איסור של ברכה שא"צ, כיון שאומרו בדרך ברכה וחיוב. משא"כ כשמברך לקטן, כיון דקטן אינו חייב בברכה מצ"ע, וכל חיובו הוא רק מטעם חינוך, בזה י"ל דליכא איסור ברכה כיון דהברכה אינו פוטרתו מאיזה חיוב1 ל"ש כ"כ לומר דהוי בדרך ברכה וחיוב, לכן שפיר יכול לברך בשביל קטן.
ולפי"ז מובן היטב דאפי' לקטן של אחרים מותר לברך, ואדרבה בקטן של אחרים מובן יותר ההיתר, כיון דליכא אפי' חיוב חינוך. דבשלמא בבן שלו יש מקום לומר דאיכא איסור של ברכה לבטלה, כיון דסו"ס הבן זקוק לברכה. ואיה"נ דהוא רק מטעם חינוך, אבל מ"מ סו"ס הא פוטרו מאיזה חיוב. משא"כ בבן של אחר כיון דלא חל עליו אפי' חיוב של חינוך, בזה שפיר ס"ל להב"י דמותר לברך אפי' בקטנים של אחרים. רק דבתי' הא' סובר דכיון דיש להם על מי לסמוך אין לברך בשבילם. ובתי' הב' סובר דגם אם יש להם מי שיברך בשבילם, ליכא איסור ג"כ.
ולסיום הענין, יש להוסיף דהא דמבואר בסי' קס"ז דאסור לברך ברכת הנהנין רק אם זקוק לברכה חוץ מקטן, הוא רק אם המוציא מברך כל הברכה וחבירו שומע. משא"כ אם מברך ברכה "ביחד עם חבירו" בזה מותר לכו"ע, כמבואר בסי' תפ"ד דאם אינם יודעים לברך ברהמ"ז יקרא מלה במלה. וראה שם בשוע"ר ס"ד דאינו ברכה לבטלה כיון שהם עונין אחריו מלה במלה והוי כמקרא את הקטן (וכ"כ שם בשעה"צ סק"ו) (וילה"ע מהא דהכניס רביה"ז הלכה הנ"ל בסוגריים ויל"ע בזה ואכ"מ).
וכדאי לציין עוד ל'אשל אברהם' סי' קס"ז שכ' דיש עצה נכונה להקרות לקטנים כל המלות וללמדם שיאמרו שמות הק' בעצמם ע"י רמז או התחלת אות אחד מהשמות, וכן אני נוהג ומנהיג להשומעים ממני אך מצד שלרבים א"א לנהוג כן לטרדתם ומהירותם לזה מותר לומר כל הברכה, ומ"מ טוב יותר כנ"ל.
1) וילה"ע מפלוגתת הראשונים אי קטן שהגיע לחינוך מיקרי מחויב בדבר מדרבנן דא"נ דהקטן מיקרי מחויב בדבר (כדעת התוס' ברכות דף מח ע"ב והר"ן) הא פוטרו מחיוב דידיה ואמאי אי"ז משום ברכה שא"צ. ואולי י"ל עפ"י המבואר (בלקו"ש חלק ל"ה ע' 66 בהע' 34), דגם לתוס' תחילת החיוב היא רק על האב, אלא דכיון דגוף החיוב הוא שהאב ישפיע על הבן שיעשה המצוה, הרי למעשה איכא חיוב בעשי' זו, ולכן מיקרי מחויב בדבר יעו"ש. והיוצא מזה, דגם לתוס', אין הבן מחויב מצ"ע, ורק שנק' מחויב בדבר. לכן שפיר י"ל דליכא איסור של ברכה לבטלה כיון דסו"ס אין הבן חייב מצ"ע ונמצא שאינו פוטרו משום חיוב ועדיין צ"ע בזה.
Download PDF