בשוע"ר סי' יח ס"ק יח, ובקו"א ס"ק ז, מביא מדברי הרא"ש (חולין פ"ק סי' טו) והרשב"א (שם ג, א ד"ה אמר; י, ב ד"ה ומיהו), שמתירים בנאבד הסכין מאותו טעם כמו בהלך השוחט ואין ידוע אם הוא מומחה (לעיל סי' א ס"א), והיינו שכמו שמתירין שם מטעם רוב מצויין אצל השחיטה מומחין הן (דעדיף הרוב מחזקת איסור דבהמה), כך הוא גם כאן בנאבד הסכין שנבדק קודם שחיטה, דלא שכיח שיפגם הסכין בעור.

ונראה מפשטות הלשון, שגם כאן טעם ההיתר הוא, דעדיף הרוב שלא נפגם הסכין בחתיכה העור, מחזקת איסור דבהמה (אלא שיש בזה חילוק בין שיטת הרשב"א והר"ן, דבשניהם הוי מיעוט המצוי, לבין שיטת הרא"ש, דבשניהם הוי מיעוט שאינו מצוי. וכן הובאה מחלוקת זו כאן ס"ק ב וקו"א ס"ק ב).

אמנם כשבא לבאר בקו"א כאן את טעם ההיתר לשיטת הרשב"א והר"ן מבאר טעם אחר: "היינו טעמא דכשרה בנאבדה הסכין משום דמוקמינן לה אחזקתה", היינו מטעם חזקת הסכין הבדוק (ולא מטעם רוב סכינים אינם נפגמים בשחיטה). ובאמת מרומז כן גם בפנים ריש ס"ק יח "שכיון שאפשר לבדקו אין סומכין על החזקה", הרי שכשנאבד הסכין מתירים מטעם חזקת הסכין הבדוק. ולכאורה הן ב' טעמים נפרדים להיתר שאינם תלויים זה בזה (שמטעם רוב מתירין אפילו ברוב מומחין, שאין שם חזקת היתר. ומטעם חזקת סכין היינו מתירין אפילו לא היה כאן רוב סכינים אין נפגמים בשחיטה).

המקור לטעם הא' הוא ברא"ש שם: "לא שכיח שנפגם בעור או במפרקת". והמקור לטעם הב' הוא ברשב"א (י, א ד"ה השוחט; י, ב ד"ה ומיהו): "ואיכא למימר אוקי סכין אחזקתיה".

והנה בטעם ההיתר של רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, לדעת הרשב"א, מובא לעיל סי' א קו"א ס"ק ה מ"ש הרשב"א (חולין ג, א ד"ה אמר), בשם הרמב"ן: "והיה בדין שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא נסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי שהרי שחוטה לפניך סמכינן ארובא".

ולכאורה הכוונה בזה, שאף דקיי"ל (נדה יח, ב. הובא בסי' א ס"ק כב, ובכ"מ) רובא עדיף מחזקה, מ"מ במיעוטא דשכיחא אמרינן (חולין פו, א. הובא בקו"א שם בשם הרא"ש) סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וזה שמתירין כאן ע"י הרוב הוא מחמת שגם חזקת איסור של הבהמה אינה חזקה כ"כ, שהרי שחוטה לפניך, ולכן סמכינן כאן ארובא.

וכיון שהדין והטעם בנאבד הסכין שוה לאין ידוע אם השוחט הוא מומחה, א"כ מסתבר שגם כאן יספיק רוב זה (שאין הסכין נפגם בשחיטה) נגד חזקת איסור דבהמה (דשחוטה לפניך).

וא"כ צ"ע מ"ש רבנו בסי' יח קו"א ס"ק ז (אחר שמביא את דברי הרא"ש): "ולהרשב"א והר"ן דס"ל דעור שכיח דפגים היינו טעמא דכשרה בנאבדה הסכין משום דמוקמינן לה אחזקתה ואף על גב דאיכא כנגדה חזקת איסור דבהמה לא חיישינן לה שהרי שחוטה לפניך בסכין בדוק כדינו".

ואין לומר שטעם זה הוא לרווחא דמילתא, שהרי מרבה לדון בזה, להשוות לדין מקוה שנמדד, ולחלק מדין ריעותא לפניך שנמצאת סכין פגומה, ואף שבשני הדינים האלו אין רוב להכשירם, כמובא לעיל קו"א ס"ק ב מהרשב"א (שרק רב חסדא מתיר מטעם שעצם המפרקת עשוי לפגום ולא העור (י, א ד"ה מאי לאו), משא"כ לדידן עצם המפרקת אינו עשוי לפגום יותר מהעור (י, ב ד"ה והלכתא ואילך), וא"כ לא הוי כאן רוב, רק חזקת איסור דבהמה, וסכין פגום לפנינו, ולכן קיי"ל שאסור מטעם נבלה).

ואולי יש לבאר על מ"ש רבנו לעיל שם: "ולהר"ן דס"ל דמעוטא דאין מומחין שכיח הא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הטעם הוא כמ"ש במשמרת הבית דף ז' ע"ב משום דאף מאותו מעוט שאין מומחין יש שלא יקלקלו בשחיטתן וכיון שכן נמצאו המקלקלים מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן ואפילו לר' מאיר". הרי שלא התירו הר"ן ורשב"א (במשמרת הבית) שם אלא מטעם מיעוטא דמיעוטא, משא"כ כאן בסכין דלא הוי מיעוטא דמיעוטא, איננו מתירים אלא מטעם חזקת הסכין.

ואף שהביא שם מהרשב"א שמתירין מטעם שחוטה לפניך, וטעם זה שייך גם כאן. אפשר שזהו מה שמביא שם בשם הרמב"ן, אבל בעצמו סובר הרשב"א כמ"ש במשמרת הבית שם, ולכן הוצרך כאן לטעם חזקת הסכין.

אמנם עדיין צ"ע, שהרי מבואר לקמן סי' כד סוף ס"ק לה, במי שאינו יודע הלכות עיקור ושחט ששחיטתו פסולה, שנגד חזקת איסור של הבהמה יש חזקת הסימנים שהיו שלמים ולא עקורים, והוי לה ספיקא דאורייתא ולחומרא; ומדוע א"כ מתירים כאן מטעם חזקת סכין נגד חזקת איסור דבהמה?

ואין לומר הטעם, שכאן מלבד חזקת הסכין להתיר יש גם טעם נוסף להתיר, שרוב הסכינים אינם נפגמים בשחיטת העור, וכדלעיל, שהרי מביא לקמן ראיה גם ממקוה, שגם בזה מתירים (בדליתא ריעותא של מקוה חסר בפנינו), אף שאין שם רוב, רק חזקת טומאה של האדם נגד חזקת כשרות של המקוה, והרי טבל לפניך. ומהו א"כ החילוק בין זה לבין מי שאינו יודע הלכות עיקור, דלקמן סי' כד סוף ס"ק לה.