הנה הגר"א וסרמן זצ"ל בס' קוב"ש ח"א עמ"ס כתובות אות י"ח, חקר בגדר האיסור ד"פסיק רישא" אפי' ר"ש דסובר דדבר שאינו מתכוון מותר, דיש לפרש זה בשני אופנים: א. דמוכח דנתכון גם לזה, דהלא מוכרח שע"י הפעולה הזאת יפעל האיסור. ב. דאף שאינו מתכון להפס"ר, אמנם כמו שאא"פ לפטור אדם שהרג את חבירו ולא נתכוון להורגו וכד', דהרי הפעולה שעשה היא פעולת רצח, וכמו"כ כשעשה מעשה היתר שהיא פס"ר לאיסור, אסור (ויש להאריך בכ"ז, ואכ"מ).

ויש להביא ראי' מדברי האדה"ז נ"ע שמשמע שסובר כצד הא', דפסק בשו"ע הרב סי' רנ"ג ס"י, דאף דאמירה לעכו"ם אסור, אבל לומר לו לעשות דבר היתר שהיא פס"ר לאיסור מותר, שלא שלחו לעשות האיסור. ונחזי אנן, דבשלמא לצד דאסור משום דעכ"ז מתכוון לזה, א"כ שפיר י"ל דאמירה לעכו"ם בכה"ג מותר, דלמעשה אינו שליחו לזה. משא"כ לצד השני שמעשה האיסור זהו עצם המעשה, א"כ לזה שלחו, ופו"ק ומוכרח כצד הא'