במכתבו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע אודות ר' חיים פרוש (אג"ק ח"ג עמ' ריז, ובלה"ק – 'ס' התולדות – רבי ישראל בעש"ט', כפר חב"ד תשמ"ו, ח"ב עמ' 481) מופיע תיאור תפילת נעילה של רבי מרדכי הצדיק, תלמיד הבעש"ט, שהוא "עמד בשקט, רק מדי פעם מגביה את ידיו כלפי מעלה".

ולהעיר מהגהות רעק"א לשו"ע או"ח ר"ס פט: "מה שאין אנו מתפללים בפרישת כפים כמו שמצינו במקרא כמה פעמים ובזוהר הקדוש [במדבר קמה,א ברע"מ] ובפרקי דרבי אליעזר [פרק מד], היינו כיוון דעכשיו האומות עושים כן, וכמו שאמרו חז"ל [ספרי דברים פיסקא קמו] על פסוק [שם טז,כב] "לא תקים לך מצבה" – באר שבע סימן עד [דף קיא]". מאידך, בס' יסוד ושרש העבודה (שער ג פ"א) כתב שיזהר האדם לזקוף ידיו בתפילה או בהודאה, ואין ערך ותכלית לגודל מעלתה. קטעי הזהר בנושא זה ופירושם הובאו בס' שו"ע הזהר סי' צה ס"א-ו.

ובניצוצי זהר לזח"ב סז,א ציין לספרו נפש חיה על או"ח סי' צה ס"ג שייתכן דלפי שאין אנו מכוונים בתפילה כיאות, מפחדים אנחנו לישא כפיים למעלה כדברי הזוה"ק שם. ועד"ז כ' בשו"ע הזהר שם באבן יקרה אות כא, ע"פ דברי הרמ"ק והדמשק אליעזר בזה.

ועיין בבן איש חי (ש"א פ' ויגש אות יב), שכתב: "והמנהג פה עירנו [בגדאד] יע"א, כשאומרים פסוק פותח [את ידך] הנזכר, פורשים כפיהם לעיני השמים [וכיום הוא מנהג נפוץ בין הספרדים], והוא מנהג יפה לעשות בזה פועל דמיוני לקבלת מזלם את השפע מלמעלה, וכיוצא בזה כתב בחומת אנך בדברי הימים [ב, ו,יב] בפסוק ויפרוש כפיו השמים גבי שלמה המלך ע"ה, יע"ש. ומ"ש מהר"י צרפתי ז"ל ביד יוסף דף טו בשם המקובלים, כשאומר פסוק פותח וכו' צריך להרים ידיו למעלה וכו', פקפקתי בזה בסה"ק מקבציאל עפ"י זוה"ק, דאין להגביה ידיו אלא בנטילת-ידים ונשיאת-כפים, והיכא דאיתמר – איתמר, אך פתיחת ידיו בלתי הגבהה זה הנכון".