הלכה רווחת היא בכ"מ בשו"ע דהנוגע במנעליו צריך נט"י, אך בטעמא דהלכתא זו נחלקו בה רבוותא.

דכתב הרמ"א באו"ח סי' קכח סעי' יז וז"ל "כשיורדין מן הדוכן לא יגעו במנעליהם המטונפים ואם נוגעים יטלו ידיהם לתפילה שיתפללו אח"כ". וכ' המג"א שם סקכ"ו גבי מנעליהם דה"ה כשהם נקיים, וכמ"ש בסי' ד', ע"כ.

וכן כתב בשו"ע אדה"ז שם סעי' כז וזלה"ק "ואחר שירדו יזהרו שלא יגעו במנעליהם המטונפים ואם נגעו יטלו ידיהם לתפלה שיתפללו אח"כ, ואף אם אינם מטונפים צריכים ליטול ידיהם אם נגעו בהן מפני סכנת רוח רעה כמ"ש בסי' ד'", עכלה"ק.

ובסי' ד' סעי' י"ח אין רבינו מביא מפורש שהוא משום רוח רעה אלא כתב וזלה"ק "ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל ידיו, אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו", עכלה"ק. ובפשטות הפי' הוא דתלמודו משתכח וכו' הוא מצד רוח רעה.

וכ"ה מפורש בקצה"ש (סי' ב' סעי' י"ג) וז"ל "אלו דברים שהן צריכים נט"י במים דוקא ומשום רוח רעה השורה על הידים", עכ"ל.

אלא דהחיד"א במחזיק ברכה (הו"ד בשע"ת סי' ד' אות כ') כותב בפשטות דהטעם הוא משום נקיות ולא מטעם רוח רעה. דז"ל החיד"א "אבל חולץ מנעליו ונוגע בראשו משום נקיות הוא", וממשיך וז"ל "חזינן לרבנן קשישאי וכו' וגם רחצו פ"א אם חלצו בתי רגלים של עור", ע"כ.

וכ"ה בלבושי שרד באו"ח סי' קכ"ח שם, דהא דכ' הרמ"א מנעלים המטונפים ר"ל דכל המנעלים דינם כמטונפים. וכן נקט המשנ"ב מפורש שם בסי' ד' בהטעם בנט"י בהחולץ מנעלים וז"ל "אינו משום רוח רעה רק משום נקיות", ע"כ.

וראיתי באשל אברהם (בוטשאטש) סי' ד' שם בתוך הדיון אודות סנדלין שאינם כמנעל הנועל הרגל בו רק מאחורי הרגל, כתב בתו"ד וז"ל "כי עיקר בחינת נעל הוא מה שנעשה להיות נוגע לארץ תמיד ועל ידי זה יש בו זוהמא וכו' ועיקר הזוהמא הוא במה שמיוחד לילך בו תמיד ונוגע בארץ משא"כ בפוזמקאות", ע"ש באורך.

ומצאתי מובא מס' טהרת השלחן דזהו דוקא במנעלים של עור אבל של לבד ושל גמי אין צריך - ולכאורה ממ"נ, אי טעמו משום נקיות מה לי עור ומה לי לבד - כל שדרכו ליגע בארץ יש בו חשש זוהמא.

ואי טעמו משום רוח רע ג"כ צ"ע הטעם דמחלק בין עור לבין לבד, ובשו"ע אדה"ז הנ"ל, וכל הני פוסקים אינו מחלק בין עור לבין לבד.

ואולי י"ל עפ"י המבואר בענין נעילת הסנדל ביוהכ"פ (סי' תרי"ד, ובשו"ע אדה"ז שם סעי' ב-ג) דרק סנדל של עור אסור לנעול ביוהכ"פ אבל סנדל או מנעל של גומי ושל קש ושל בגד מותר. ומבואר שם משום דגושי הארץ מגיע לרגליו ויש עינוי לכן מותר, ע"ש.

ואולי הגדר - לפי דעת הטהרת השלחן הוא דסתם מנעל הוא של עור ולא של גומי.

ובמקום אחר הסברנו, בענין זה, שאדרבה משם ראי' דאף מנעל שאינו של עור נק' מנעל, ולכן פסקו הרבה אחרונים דאסור לנעול ביוהכ"פ מנעל של גומי או בגד אם הוא חזק כ"כ שאינו מרגיש גושי הארץ, ואכמ"ל.

עכ"פ יוצא לפי כהנ"ל דנחלקו הפוסקים בהא דצריך נט"י בהנוגע במנעליו: דלהמג"א ושו"ע אדה"ז - טעמו משום רוח רעה; ולהחיד"א, הלבושי שרד, הא"א, והמשנ"ב - טעמו משום נקיות.

ולהעיר דיש אולי שיטה שלישית והוא שיטת העולת תמיד – הובא בפמ"ג סי' ד' בא"א סקי"ט - דיש ליטול ידים בהחולץ מנעליו אפי' לא נגע בהן, וכ' דלפי"ז כהן לדוכן במנעלים שאין קשירה צריך לחלוץ קודם נטילה, ע"כ דלשיטתו עצם חליצת הנעל (ולכאו' ה"ה לבישת הנעל) אפי' בלי נגיעה מחייבת נט"י, וזה דלא כהמשנ"ב, דברור דאין חשש בנקיות בזה, ומפורש לא כאדה"ז דפי' החולץ מנעליו בידיו, ולכאו' זה דעת יחידאה ולית מאן דחש לי'.

ומכל המתבאר לעיל יצא נפקותא גדולה לדינא בכמה אופנים:

א. דיש לחקור בהא דכתב הלבושי שרד, והמשנ"ב מהא"ר והפמ"ג, דסתם נעליים מטונפות, אי שייך למימר הכי דכל נעליים אפי' היכא שעינינו רואות שאינם מטונפים, וברוב נעליים שלנו שרואים במוחש שנקיים הם, אי דנינן כן בכל מנעלים כמטונפות.

דאי נימא, וכמו שהדעת נוטה דבנעליים (שלנו) נקיות אין דינם כמטונפות, יוצא שלדעת החיד"א והמשנ"ב ודעימי' - הנוגע במנעלים אלו אין צורך בניקוי ידים. אך לפי המג"א ואדה"ז שפיר צריך נט"י (פ"א - ובכלי).

ובכל הנ"ל הי' אולי אפשר לחלק בין הנוגע לתחתית המנעל - הנוגע לארץ לבין המנעל למעלה במקום הקשירה אך מרוב הפוסקים לא תשמע הכי ואינם מחלקים בהמנעל גופא.

וראה בערוה"ש בסי' קכ"ח דאחרי שיורד מהדוכן כשינעלו מנעליהם ינעלום במטפחת על ידיהם ואם נעלום בידיהם יטלו ידיהם.

ב. אפי' במנעלים מטונפים - היות דלפי המשנ"ב וכו' טעם הנטילה הוא מצד נקיות - הנה הנוגע במנעלים המטונפות אין צריך למהר לנקותם (משנ"ב סי' ד' סקמ"ג) משא"כ לפי אדה"ז היות דהטעם הוא מצד רו"ר הרי אסור לשהות עליו רו"ר ועליו למהר ככל האפשר ליטול ידים (משנ"ב שם סקל"ח - דלהסיר רו"ר צריך למהר ליטול תיכף).

ג. לפי דעת המג"א ואדה"ז דהטעם הוא מצד רו"ר צריך נטילה במים דוקא ולא סגי בכל מידי דמנקי (אך לא צריך ג"פ - וכלשונו בסי' ד' סעי' יח), אך לפי המשנ"ב צריך מים רק לכתחילה אבל די בנקיון בעלמא. וכמ"ש הוא עצמו בסקל"ט.

ואולי יש לתווך שני השיטות ביחד עפ"י מש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ה סי' א' אות ד', שכ' דאע"פ שהנוגע במנעלים או בסנדלים צריך נט"י מכל מקום הנוגע בגרבים נקיות אינו צריך נט"י שרק בנעלים שדורך בהם על גבי קרקע שבדרך כלל יש טינוף וזיהום על פני הארץ, וגם שורה רוח רעה על הקרקע שנאמר 'ארורה האדמה בעבורך' לכן צריך נטילה כשנוגע בהם, אבל בגרבים אין דרך ללכת בהם אלא על רצפה נקי' שאין שם רוח רעה וכן הנוגע בשרוכי נעליים בלבד אינן צריך נט"י.

ומה שנשאר לנו לבאר - אם יש רוח רעה או חיוב נט"י בהנוגע בנעליים שלא לבשו בהם. דכתב בשארית יוסף (ח"א עמ' נט בהערה) דדיינים הנוגעים במנעל של חליצה לצורך קיום מצות חליצה אינם צריכים ליטול את ידיהם כל שלא נגעו ברגל של היבם, ע"כ. וכן מסתברא. ולכן הנכנס לחנות שמוכר נעליים ונוגע בנעליים חדשים מסתבר מילתא דנגיעה זו אינו מצריך נט"י לא מצד רוח רעה ולא מצד נקיות.