במס' ברכות (יח, א) מסופר שפעם הלכו ר' חייא ורבי יונתן בבית הקברות וציציותיו דר' יוחנן היו נגררים ע"ג הקברות. א"ל ר' חייא "דלייה" (הגביהנו!), כדי שלא יאמרו "למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו".

והטור (או"ח סי' כג) ביאר שנראה כמחרף המתים שאינן יכולין לקיים המצוות. שמע מינה שמותר לילך בבית הקברות בלבוש שיש בו ציצית, רק שיזהר להגביהן. וכתב רבינו יונה שדין זה דוקא בימי קדמונים שהיה ארבע כנפות בכל בגדיהם, משא"כ אנו, שאין אנו מכוונין אלא למצוה, אסור משום לועג לרש.

והבית יוסף כתב לחלק שהלובש ציציותיו תחת בגדיו אין בזה משום לועג לרש, כיון דלא מיתחזי. וכ"ה בשו"ע (שם) ובשו"ע אדה"ז (סי' כג, ס"ב), שאסור ליכנס לבית הקברות כשהציצית מגולים ונראים, ואז יש בהן משום לועג לרש, אבל אם הם מכוסים ואינם נראים כלל, אי"כ לועג לרש. ולעיל (סעי' א) כתב אדה"ז ש"לועג לרש" פירושו הוא, "כלומר: שהמתים הם רשים ופטורים מן מצות ואין יכולים לקיים אותן ואנו מקיימים אותן".

וכן מצינו בנוגע למצות תפילין דמותר ליכנס כשמכוסים דוקא. והאריכו הפוסקים לאסור ג"כ אצל הקברים של אלו שהיו פטורים ממצוה זו (נשים, קטנים וכו'). ובשו"ת נו"ב (תנינא או"ח סי' קט) כתב ג"כ דאין להכניס ספר תורה מטעם זו.

ועפכ"ז יש לברר בנוגע לנתינת צדקה בבית החיים, דמצאנו ראינו דנוהגים ליתן צדקה במקומות קדושים, וכן מובא בנוגע להסדר דערב ראש השנה (שו"ע או"ח סי' תקפא ס"ג): "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינה ונותנים שם צדקה לעניים". וכן מובא בקיצור שו"ע.

ולכאורה, מאי שנא מצות צדקה משאר מצוות, ולמה לא חיישינן ל"לועג לרש" כשנותנים צדקה אצל הקברות, דהא המתים אינם יכולים לקיים מצוה זו?

והנראה לומר בפשטות דיש לחלק בין מצוה זו לשאר המצות. דהא כשמקיימים איזה מצוה - ציצית, תפילין, קריאה בס"ת וכדומה - אין לזה שום קשר ושייכות לנפטר, וה"ז בגדר מחרף המתים, שאינם יכולים לקיים מצוה זו. אבל בנתינת הצדקה ה"ז לזכות ולעילוי נשמת הנשמה ואי"ז בגדר "לועג לרש" כי, אדרבה, כל המצוה נעשית לטובת ולזכות הנפטר. ולכן אין לחשוש שנראה כמחרף המתים*. (ואולי יש לחלק ג"כ דבשאר מצוות מוכחא מילתא דעבידי לקיים המצוה, משא"כ כשנותן צדקה לעני אפ"ל דפורע חובו וכדו', ודו"ק).

*) וראה ביו"ד סי' שסז סל"ג. המערכת.