שו"ע רבינו סי' תקפ"ו סעיף ט"ז: "צריך שלא יהא שום הפסק בין פי התוקע להשופר לפיכך אם ציפהו זהב במקום הנחת הפה כדי לנאותו אפילו אם הצפוי הוא באורך השופר וכו' פסול". המקור לזה הוא הברייתא בגמ' ר"ה דף כז. "והתניא ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול" עיין שם.

ועיין בספר המועדים בהלכה שמביא האחרונים שהקשו על "ציפהו זהב": למה הוא חוצץ והרי הזהב העשה לשם נוי ו"כל לנאותו אינו חוצץ" (סוכה לז.) ועיין שם שהוא מביא דברי הרבי מסוכאטשוב (האבני נזר) שכאן בשופר יש דין שהשפתים צריכות לגעת בשופר, ומקשר זאת עם דברי הרמב"ן (הובא בשו"ע סי' תקפ"ו) שאם הרחיק את השופר מפיו ותקע לא יצא ידי חובתו. ולכאורה דברי האבני נזר דחוקים מכיון שלכאורה אין שום רמז בתורה בפסוקים אודות תקיעת שופר שיש חיוב שהשפתים יגעו בשופר ממש (וכן עיין בהשפת אמת שתירץ מה שתירץ).

והנראה לומר בזה: עיין בשוע"ר בסימן דלעיל סעיף י"ח "המציירים בשופר צורות כדי לנאותו לא יפה הן עושין אע"פ שאין כולו מצופה במיני הציורין לפעמים הקול משתנה". ומוכח מזה שמה שמצפין השופר לנוי לא נקרא תיקון גמור כיון "שלפעמים הקול משתנה" וא"כ י"ל שלא אמרינן "כל לנאותו אינו חוצץ" אלא היכא דהוא תיקון גמור דהנה אם הוא תיקון גמור אז אמרינן שהנוי בטל לעיקר החפץ וכדמוכח מהא דגמ' סוכה דף לז. גבי נוי סוכה, אבל אין מזה ראיה לענינינו שנאמר שהנוי בטל לשופר כיון שאינו תיקון גמור, ואפילו אם עכשיו לא נשתנה הקול ע"י ציפוי הזהב מ"מ במשך הזמן זה יכול להשתנות וע"כ לא נקרא תיקון גמור.

ולכאורה יש להקשות על זה מהל' חציצה סי' קס"א סעיף ה' שנשים שדרכן לצבוע ידיהם לנוי אין אותו הצבע חוצץ עיין שם. ולכאורה יש מקום לומר שאותו הנוי אינו תיקון גמור כיון שיכול להיות שהצבע מזיק לבריאות הידים (כנודע בזמנינו). מ"מ בענינינו שעיקר ענין השופר הוא לשמוע את קול השופר, וכשהוא מצופה בזהב יכול להתקלקל במשך הזמן וכנ"ל ע"כ אינו בטל לשופר וע"כ כשהשפתים שלו נוגעים בזהב ולא בשופר לא נקרא תקיעת שופר אלא תקיעת זהב.