ראיתי ששקו"ט בגליונות האחרונים, ממתי כלה צריכה לכסות את ראשה והדעות הן מן הקצה אל הקצה: א. רק ממחרת הנשואין שאז היא בעולה. ב. מיד אחרי החופה שאז היא נשואה. ורק זה מנהג הנכון לכל הדעות ואין מקום בהלכה לנהוג אחרת.

ובכדי לברר את הנ"ל, צריכים קודם לברר מהו מנהג אנ"ש בפועל, ואח"כ נראה מהו המקור בהלכה. האמת היא, שאין החי יכול להכחיש את החי, שרוב אנ"ש שהתחתנו בשישים שנה האחרונות בכלל ובארה"ב וקנדה בפרט, נהגו בפועל בכיסוי ראש הכלה רק למחרת הנישואין, וזה דבר שאפשר לברר. והיו רק יחידים שהחמירו בזה, ובשנת תשכ"ג, כשמשפחה מסויימת התחילה להחמיר בזה על דעת עצמה, ולא עפ"י הוראת רבני אנ"ש, הי' בזה משום חידוש. ואדרבא רבני אנ"ש שנשאלו במשך השנים אודות הנ"ל, הורו בפועל שהחיוב הוא רק ממחרת הנישואין.

אמנם, ישנם היום כמה מרבני אנ"ש שמחייבים לכסות את ראש הכלה מיד אחרי החופה, אבל אין בזה כדי לשנות מה שנהוג בפועל במשך שישים שנה. ואא"ל שרבני אנ"ש סברו שצריכים להחמיר לכסות מיד אחרי החופה, אבל הקילו בזה כיון שזה הי' תקופה שזלזלו בכלל בכיסוי ראש, כיון, (א) שהקילו גם לאלו שכן הקפידו על כיסוי ראש, (ב) והקילו גם אצל בני משפחתם. וכן אותם רבנים שנלאו למצוא מקור להקל, נהגו כן בעצמם. ולכן מי שרוצה להחמיר בזה, צ"ל בהסכמת שני הצדדים, כידוע הכלל שאין להחמיר על חשבון הזולת.

וי"ל שזה מיוסד על ה"באר היטב" אבהע"ז סי' כ"א ס"ק ה'. "וכל שלא נבעלה אף שנתקדשה מותרת לילך בפריעת ראש כשאר הבתולות". וכן בשו"ת "חתם סופר" יו"ד סי' קצה - "הכא נהיגי נשי שלא לקוץ השערות עד אחרי בעילת מצוה ממש, ומקפדת שתבא אל החתן בשערות ארוכות, אולי יצא להם זה מיצאה בהינומא וראשה פרוע". ואם חייבת לכסות ראשה מיד אחרי החופה, איך אפשר ללמוד מויצאה בהינומא וראשה פרוע, הרי היא אסורה בפריעת ראש. אבל אם אינה מכסה ראשה רק ממחרת, הרי"ז מובן. וכן איתא ברא"ש כתובות ריש פ"ב אות ג' דביום הראשון אחרי החופה מותרת בפריעת ראש, וכ"כ בשו"ת משאת משה אבה"ע סי' ז'.

וכן הביא בהליכות בית ישראל עמוד פ' "ויש הנסמכים על דברי הבא"ט (אבה"ע סי' כ"א סק"ה) ושו"ת חת"ס (יו"ד סי' קצה), שאף לאחר הקידושין כל שלא נבעלה מותרת לילך בפריעת ראש כשאר הבתולות".

ובספר "טוב ירושלים" דף נ"ה (להרה"ח המגיד הירושלמי הרב בן ציון יאדלער ז"ל) הובא בענבי הגפן (פרק ט' ס"ק קע"א) ובנטעי גבריאל נשואין (פרק ל"ד סק"א) "מוטלת חובה על האשה שמיד למחרת הנשואין תגלח הכלה את כל שערות ראשה כפי המנהג המקובל לאבותינו הק', סעודה מיוחדת קבעו לתגלחת זו והיו קוראין לה . . שלייער ווארמ"ס (ארוחת הצעיף) כי מיד אחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין", עכ"ל.

מכל זה מוכח להדיא, שאינה מכסה את ראשה עד אחר התגלחת, כי אם היא מכסה מיד אחרי החופה, היו צריכים לעשות סעודת ה"שלייער ווארמס" מיד אחרי החופה, ולא יום אחרי זה. ואם הסעודה היא רק על התגלחת, צריכים לקרוא לה "ארוחת התגלחת" ולא ארוחת הצעיף, כי את הצעיף לבשה כבר יום לפני זה, אלא מזה משמע שלא לובשת הצעיף לפני התגלחת.

מהנ"ל גם מוכח שהרה"ת ר' רפאל כהן ז"ל צדק בפי' "שלייער" שזה צעיף לכסות הראש.

וכן בילקוט מנהגים מנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל (עמוד 86 סעיף 31): "למחרת הנשואין עורכים בבית הורי הכלה סעודת שבע ברכות שנקראת ארוחת השביס ("שלייאר וועטשערע") שבה מופיעה האשה הצעירה לראשונה בציבור, כשהיא עטופה בשביס". הרי גם מזה ברור שבסעודת הנשואין לא היו שערותיה מכוסות.

רק עדיין צריך ביאור, למה בתולה מן הנשואין כגון שנתגרשה או נתאלמנה, צריכה לכסות ראשה, וזה לפי כל הדעות. הרי אמרנו, שדוקא בעולה חייבת בכיסוי ראשה.

אלא י"ל עפ"י מ"ש בישועות יעקב אבה"ע סי' כ"ח בתשובת נכד המחבר - וז"ל: "והוא דבאמת אף דאיסור פריעת ראש דאורייתא היא, מ"מ לא מצינו בתורה איסור להדי', רק הוכחת תנא דבי ר"י מ"ופרע את ראש האשה" דאזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועי ראש: והנה מהו ההוכחה, פרש"י ז"ל שתי לשונות, דמדעבדינן לה הכי מדה כנגד מדה לנוולה כמו שעשתה לפני הבועל להתנאות מכלל דאסור. ועוד דכתיב 'ופרע' מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הוא, ש"מ דאין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש. וע"ז הפירוש האחרון כתב רש"י ז"ל דכן הוא העיקר, ובאמת שכן מבואר למעיין, דעל הפירוש הראשון קשה, דמשם אין ראי' דאסור רק היכי שעושית כן להתנאות לפני הבועל. והרי אף בכלים נאים אמרו היא השקתו בכלים נאים לפיכך משקה אותה הכהן בכלי חרס, ומשום דכל דבר שעושים דרך ניאוף וזנות בל"ס דמיד איסורא קעבדה. אבל מאין לנו מזה דאסורות לילך פרועת ראש לשוק. א"ו דעיקר ההוכחה היא מדכתב 'ופרע' דעד השתא לאו פרועה היא, ופירש"י ז"ל ובחידושי המתקתי יותר דלאו מזה לבד הוכיח תנא דברי ר"י, דמזה אין ראי' רק שהי' מנהג קדום בישראל שלא תצאנה הנשים פרועות ראש, אבל מ"מ אין מכאן ראי' לאיסור תורה, ורק דעיקר ראייתו מדצוותה תורה לפרוע ראש אשה זו כדי לנוולה, גלתה לנו, שרצון הש"י שישארו במנהגם הקדום הזה שלא לצאת פרועת ראש. דגנאי היא להם לפרוע ראשם בשוק בפני רבים: וז"ב בביאור הדבר: ומעתה אמינא דזהו הטעם דלא אסרינן פרוע ראש רק לנשואות ולא ארוסות, אף דארוסה כנשואה לענין איסור א"א, משום דכיון דלא אסרה תורה פרועת ראש להדי' באשת איש, ורק שגלתה שישארו במנהגם הקודם, והנה מנהגם זה הי' להם עוד מקודם שקבלו התורה שנהגו שלא לצאת פרועת ראש לשוק. וכן מצינו בבני נח סנהדרין דף כ"ח מאימת התרתה בא"א משתפרע ראשה בשוק, ועיין ברש"י שם: והנה באומות וכן בישראל קודם מתן תורה, לא היו להם ארוסה וכניסה לחופה להחשיבה אשת איש ורק בעולת בעל, וכמבואר בש"ס דסנהדרין שם. וכיון דחזינן דלא אמרה תורה רק שישארו במנהגם זה, ע"כ רצון הש"י ל"ה לאסור פרועת ראש בכל אשת איש, ורק בבעולת בעל דהוי א"א גם בב"נ. אבל לא בארוסות, אף דבישראל הוי כא"א לכל דבריהם והבן זה. ובזה נתבאר ג"כ הא דפריך בירושלמי אהך ד"יוצאת בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתיים, דחש לומר שמא בתולה מן הנשואין היא, דלכאורה יפלא, דאיך עלה בדעת המקשן לומר דבתולה מהנשואין שהיא א"א וגם נשואה, דכיון שלא נבעלה תהי' מותרת לילך פרועת ראש. אולם לפי הנ"ל א"ש, דכיון דבב"נ אין להם רק בעולת בעל הו"ז גם בנכנסה לחופה כל שלא נבעלה לא הוי דינה כא"א גביהו. לא הי' א"כ מנהג ישראל קודם שנתנה התורה לכסות ראשן בכה"ג, וא"כ זה לא אסרה תורה, דרק באלו שנהגו מכבר לכסות ראשן גלתה תורה שרצון הש"י שגנאי הוא להם לשנות מנהגם זה לא בזולתם והבן: ומה דמסיק בירושלמי הדא דתימר בתולה מן הנשואין אין יוצאת וראשה פרוע יבואר לקמן בדברינו בעזה"י. ואמנם הא דאסרינן גם לאלמנה וגרושה מן הנשואין לילך פרועת ראש: אף דבאלו ל"ה מנהגם לכסות ראשן, וכדמוכח ג"כ מש"ס דסנהדרין שהבאתי דהיתרתן משתפרע ראשה בשוק. נראה לי דמטעם אחר קאתינן לאסור, ולא משום איסור תורה ד"ופרע את ראש האשה", ורק דכיון דבעודן נשואות היו מחוייבות לכסות שער ראשן, אסורות שוב לגלותן משום ערוה, דהוי כשאר מקומות המכוסי' באשה ורק הבתולות שלא התחילו מעולם לילך כיסוי ראש והוי דרכן לגלותו מותר ...

..."וכבר נתפשט המנהג בכל ישראל שהבתולות הולכות פרועת ראש לגמרי, וכשיטת הגאונים ז"ל שהבאתי ובררתי דבריהם בטוב טעם ודעת ויש להם על מה שיסמכו. וממוצא דברינו אתה למד דגם בעולה מותרת לילך פרוע ראש: דאין איסור פריעת ראש רק בנשואה בעולת בעל, דהי' מנהגם גם קודם מתן תורה לילך כיסוי ראש, וגזרה תורה שישארו במנהגם זה. אבל לא ארוסה ולא בעולה שאינה נשואה. ואלמנה וגרושה מהנשואין ג"כ אסורות לילך פרוע ראש, לא מצד איסור תורה דופרע את ראש האשה, ורק דכיון שכבר כסו ראשן אסורות שוב לגלותו משום ערוה, וכמש"ל...

..."וזה ברור אצלי, ובזה אני מבאר דברי הירושלמי שהבאתי למע' בהך דיוצא' בהינומא וראשה פרועה, דפריך וחש לומר בתולה מהנשואין היא הדא דתימר בתולה מהנשואין אין ראשה פרוע. והיינו דהמקשן הי' סובר דבתולה מהנשואין מותרת לילך פרועת ראש, כיון דבב"נ אין להם רק בעולת בעל, ולא הי' א"כ מנהג לכסות ראשן רק בבעולה מן הנשואין, והתורה לא גזרה רק שישארו במנהג הקדום, וכנ"ל בדברינו עיי"ש. וע"ז פסק הר"ת בתולה מהנשואין אינה יוצאת וראשה פרועה, היינו דאף דמדינא אין בה משום פריעת ראש וכנ"ל, מ"מ כיון שהיא בחזקת בעולה עיין ש"ס דכתובות דף י"ב, אסורה בגילוי ופרוע ראש משום פריצותא ת"ב בכוונת הירושלמי ז"ל דו"ק." עכ"ל.

ולפי"ז מובן שהחיוב לכסות ראשה הוא דוקא בנשואה שהיא בעולה, והטעם שגם בתולה מן הנשואין חייבת בכיסוי ראשה כיון שהיא בחזקת בעולה וחזקה זו מתחילה רק ממחרת הנשואין.

ומ"ש בשו"ע אבה"ע סי' ס"ז סעיף ב': "שנכנסה לחופה הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה, ואין עליה טענת בתולים אפי' יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון". משמע לכאורה שהחזקה מתחילה מיד אחר החופה וי"ל שהפי' בזה הוא או תוס' שאין הבעל סומך ומאמין לעדים וחושב שאומרים את זה רק לשבחה, וממילא הרי הוא כונס אותה בחזקת בעולה, ולכן אין לה אלא מנה. או כפי' הרמב"ם שחכמים תקנו לנשואה רק מנה אעפ"י שיכול להיות שהיא באמת בתולה, אבל כיון שהיתה נשואה דינה רק מנה. עיי"ש בבית שמואל וחלקת מחוקק וחכמת שלמה. וכן עי' בבאר היטב סק"א שאם פירסה נדה לפני הנשואין ומת הראשון לפני שנטהרה יש עליה טענת בתולים.

אבל בהנוגע לפריעת ראש, מה שחשוב הוא מתי הי' המנהג לכסות ראשה, וזה היה רק אחרי בעילת מצוה, ולכן החזקת בעולה לענין זה מתחיל רק ממחרת הנשואין וד"ל.

וא"כ לפי"ז מובן, שחיוב כיסוי ראש הכלה הוא רק ממחרת הנשואין, שאז היא בחזקת בעולה, ואפי' אם הי' חופת נדה, ג"כ צריכה לכסות ראשה, וכן הוא גם לנוהגים שמגלחין ראש הכלה למחרת הנשואין גם אם הי' חופת נדה.

אחרי כתבי כל הנ"ל ראיתי מ"ש הרב יהושע מונדשיין שיחי' בגליון האחרון, עדות מפי הרי"ל גראנער שיחי' - שזה מנהג בית הרב, לכסות ראש הכלה רק למחרת הנישואין, א"כ חל ע"ז ג"כ הענין ד"כיון דנפיק מפומא דרב כהנא" וכו'.

ולסיכום: כלה חייבת לכסות ראשה רק ממחרת הנשואין, גם אם הי' חופת נדה וכן נוהגין רוב אנ"ש כמנהג בית הרב. מי שרוצה להחמיר שהכלה תכסה ראשה מיד אחר החופה, יכול להחמיר רק בהסכמת שני הצדדים.

*) מכיון שהגיע לנו חוו"ד של רב מורה הוראה מאנ"ש, בענין זה, מצאנו לנכון לפרסמה. המערכת.