בשוע"ר סי' רסג ס"ח: "המדליק נר של שבת ויו"ט אחד האיש ואחד האשה חייבים לברך עובר לעשייתן בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת או של יו"ט כדרך שמברכים על שאר כל מצות מדברי סופרים עובר לעשייתן. והמנהג שמברכים אחר ההדלקה לפי שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה לשבת ותהא אסורה להדליק. ואף ביו"ט מדליקין תחלה כדי שלא לחלק בברכה אחת לברך אותה פעמים קודם הדלקה ופעמים אחר כך. וכדי שתהא הברכה עובר לעשייה אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה דהיינו ששמה ידה לפני הנר מיד אחר ההדלקה עד אחר גמר הברכה ואז מסירה ידה ונהנית מן האור וזה נקרא עובר לעשייה".

ולפי זה יוצא שאין להפסיק בין הברכה להסרת הידים וההנאה מהאור, כמו שאסור להפסיק בכל ברכת המצוות בין ברכה למצוה, כמבואר בשוע"ר סי' ח סכ"א-ב, סי' כה סי"ג ואילך, סי' תלב ס"ו, וסי' תקצב ס"ז.

ומעולם הי' פלא בעיני מנהג הנשים לומר כמה תפילות ותחינות בעינים סגורות, דהוי הפסק בין ברכה לבין הסרת הידים וההנאה מהאור. ואולי מטעם זה השמיט בשוע"ר את המנהג לומר תפלת בקשה, כנזכר בלקו"ש חט"ז עמ' 578; ומהיכי תיתי לנשים בדורינו לשנות המנהג ולגרום חשש הפסק? ועכ"פ הי' צורך להנהיג, לפתוח העינים ואח"כ לומר הבקשות.

העירו לי על כך חבריי, שאפשר לומר שהתחינות שאומרות הנשים אינן הפסק כיון ששייכות להדלקת הנרות, וכמו יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, שאינה הפסק בין ברכה לאכילת התפוח. שהרי המקור לתחינה בשעת הדלקה הוא רבינו בחיי פ' יתרו וז"ל: "...ולכך ראויה האשה להתפלל לה' יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מטלת עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור...". וא"כ יש לזה קשר למצות הדלקת הנרות, ואינו הפסק כמו אמירת היה"ר.

אמנם לענ"ד אין בזה דמיון, שהרי אכילת התפוח היא בשביל מה שאומרים ביה"ר, משא"כ כאן שהתחינות אינן לצורך הדלקת הנרות שהרי זה ששיחה מענין הברכה אינה הפסק, הוא רק כאשר זה לצורך האכילה או לעשיית המצווה, משא"כ כשזמן זה הוא עת רצון לבקש בקשות אחרות שאינן מועילות למצוה זו.

דהנה מבואר בסי' קסז ס"ט, שגם כשאומר תנו מאכל לבהמה הוא צורך הסעודה ואינו חשוב הפסק לפי שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו. ולאידך מבואר שם ס"כ, שאם חותך את הלחם למסובין קודם שיטעום הוי הפסק, כיון שאינה לצורך אכילה, שהרי אינם רשאים לטעום עד שיטעום הוא תחלה. הרי שאין שום נפק"מ מזה שהוא מעניינא דיומא, ומכיון שהתחינה אינה לצורך קיום מצות ההדלקה, א"כ היא הפסק.

ועד"ז מבואר לענין ברכת המצוות בסי' כה סי"ט: "אם הפסיק בענינים שהם נצרכים לו להנחת התפילין אין זה הפסק". ועד"ז בסי' תלב "מענייני צרכי הבדיקה". ועד"ז ביה"ר, שהוא מועיל לאכילה זו, שאומר את כוונת האכילה הזאת. ולפי"ז נראה לכאורה, כי התחנות שמבקשות הנשים אחרי הדה"נ, על כל הדברים המעיקים על לבם, בלי קשר להדה"נ, לכאורה הוי הפסק.

שוב העירוני, שאפשר לומר שזה דומה לדין נטילת ידים שבסי' קנח סט"ז, שכיון שמברכים אחרי נטילת ידים, ולפני לפניה, אין מקפידים כ"כ שלא יהי' הפסק בין נט"י לברכה, כמו בשאר ברכת המצוות. ואף שמברכים לפני השפשוף, השפשוף אינו עיקר המצוה, ואין לאסור בזה להפסיק בין ברכה לשפשוף. ועד"ז בהדלקת הנרות, שעיקר המצווה היא ההדלקה, והברכה באה אחריה, ולכן אין לדייק כ"כ במניעת ההפסק.

אמנם לענ"ד אין הדמיון עולה יפה, שהרי מפורש בשוע"ר סי' רסג סי"א: "שעיקר מצות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא עיקר המצוה, אלא שההדלקה היא התחלה והכנה למצוה זו . . יכולה לברך קודם עיקר המצוה דהיינו קודם שתהנה לאורן". ומבואר בארוכה בקו"א.

שוב העירוני:

בנט"י ההלכה היא שהברכה "אינה עובר לעשייתה ממש", ואעפ"כ מברכים קודם השפשוף "כדי שתהא הברכה כמו עובר לעשיית המצוה" (סדר נט"י לסעודה). וכן הוא בנדו"ד, שהברכה אינה עובר לעשייתה ממש (שהרי הברכה נתקנה על ההדלקה, ונאמרת אחרי ההדלקה), ומ"מ מכסים את הנר כדי שיהיה "מיקרי עובר לעשייתן" (הלשון בקו"א). ואף אם נבוא לחלק בין "כמו" לבין "מיקרי", כיון שבנדו"ד סו"ס עיקר המצוה הוא לאח"ז - עדיין אין הכרח משום זה לומר שאסור להפסיק, שהרי סו"ס התחילה כבר במעשה המצוה (ואפילו יותר מהתחלה בלבד, שהרי עשתה כל המעשה שעליו נתקנה הברכה).

אמנם דברים אלו אינם נראים לענ"ד, שהרי איך אפשר לבנות עולמות על דיוק של חצי מילה בסדר נט"י ודיוק של חצי מילה בקו"א, ולהסיק שדין הדה"נ שוה לדין נט"י, בה בשעה שאדה"ז מאריך ומבאר ומפרט, שבהדה"נ עיקר המצוה היא ההנאה מהאור, ולא מעשה ההדלקה, ואילו בנט"י עיקר המצוה היא הנטילה, ולא ניגוב הידים או שפשופו. ולכן כתב בסדר נט"י שזה רק "כמו" עובר לעשייתן", משא"כ כאן בהדלקת הנרות "מקרי" עובר לעשייתן.

וא"כ נשארת עדיין השאלה מדוע נוהגות הנשים להפסיק בין ברכה לעיקר המצוה, שהיא הסרת הידים וההנאה מהאור. ולכאורה הי' כדאי להנהיג להסיר הידים מהעינים ואח"כ לומר התחינות ובקשות.