תשובה = בגמרא מנחות (לד, א) מבואר דמזוזה צריך להיות בימין ומעכב מדאורייתא, ולומדה מן הקרא: "דתניא ביתך ביאתך מן הימין אתה אומר מן הימין או אינו אלא משמאל ת"ל ביתך. מאי תלמודא אמר רבה דרך ביאתך מן הימין דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר".

במזוזה הלך אחר היכר ציר

ובגמרא (שם לג, א): "ואמר רב יהודה אמר שמואל במזוזה הלך אחר היכר ציר. מאי היכר ציר, אמר רב אדא אבקתא. היכי דמי כגון פיתחא דבין תרי בתי בין בי גברי לבי נשי. ריש גלותא בנא ביתא אמר ליה לרב נחמן קבע לי מזוזתא א"ר נחמן תלי דשי ברישא".

ופירש"י, אבקתא - אותו חור שבאיסקופה שציר הדלת סובב בו: היכי דמי - האי הלך אחר היכר ציר דרב יהודה: כגון פתחא דתרי בתי בי גברי ובי נשי - אדם שחולק ביתו חציו להילוך אנשים המחזרין בביתו וחציו לאשתו לעשות מלאכתה בהצנע ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה"ר ואמרי' לקמן (דף לד) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה, והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה, אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי, אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו ההוא צד שהחור בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין בו נותנין מזוזה: תלי דשי ברישא - העמיד הסיפא בבנין תחלה ואח"כ קבעינהו המזוזות דגמרינן מציצית דכתיב בה תעשה ולא מן העשוי ואי קבענא תחילה המזוזה בסיפא והדר הסיפא בבנין הוה ליה עשוי המזוזה קודם שתבא לידי מצוה:

והתוס' ד"ה תלי דשא ברישא חולק על פירש"י שהטעם שביקש ר' נחמן מריש גלותא לתלות הדלת בכדי שלא יהיה בעייה של תעשה ולא מן העשוי, אלא הם מפרשים "דהאי ביתא דבנה ריש גלותא היינו כגון פיתחא בין גברי לבין נשי דסליק מינה ומשום היכר ציר קאמר ליה תלי דשא ברישא". כלומר בכדי שידע היכר ציר לאן לכן ביקש ממנו שיתלה מקודם הדלת ועל ידו ידע האיך הציר.

וכתב הטור (יו"ד סי' רפט): "ואם אין ניכר איזה ימין לביאה או ליציאה כגון מי שחולק ביתו לשנים ובכל חלק פתח פתוח לרה"ר, ובמחיצה החולקת יש פתח מזה לזה ועתה באותו פתח אין ידוע איזה חשוב ביאה או יציאה מזה לזה או מזה לזה, אנו הולכין אחר היכר ציר. פי' במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות הוא הבית ובדרך ימין שנכנסין בו קובע אותה ולא דרך ימין כשיוצאין ממנו".

ביאור דעת המרדכי והמהרי"ל

וז"ל הבית יוסף: "וכתב המרדכי (סי' תתקסא, ח ע"א) ... ואומר ר"י דוקא בין גברי לנשי ששניהם עיקר, ושניהם פתוחים לרשות הרבים, אבל מבית לחדר או לעליה שעיקר תשמישו ומוצאו ומובאו מבית לשם לא אזלינן בתר הכר ציר, אלא יניחנו בחדר דלצרכו הוא עשוי. ולהכי נקט מבי גברי לנשי. וכן מצאתי אפילו אחד פתוח לרשות הרבים ואחד אינו פתוח לרשות הרבים כיון דעיקר תשמיש כניסה ויציאה דרך שם לא משגחינן בה בהיכר ציר עכ"ל. וכתוב בתשובות אשכנזיות (שו"ת מהרי"ל סי' צד) ספיקותיך בחדר הקטן לפי מה שהבנתי מכתבך שיש פתח אחד מבית החורף לחצר וגם יש פתח אחר מחדר גדול לחצר ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן היכר ציר דידהו שלא בחדר קטן אלא חד בבית החורף וחד בחדר גדול ולפי זה שתיהן חייבות ויש לקובעה בימין הכניסה לבית החורף ובימין הכניסה לחדר גדול דפתחא דבין תרי בתי ויש לכל אחד פתח אחד לרשות הרבים הלך אחר היכר ציר עכ"ל: וכתוב עוד שם פתח שבין בית לחצר אם יש לחצר פתח אחר לרשות הרבים אז אית לן למיזל בתר היכר ציר אבל אם אין לחצר פתח לרשות הרבים אז יש לקבוע בימין כניסה מבית לחצר עכ"ל".

הנה פשטות ביאור דברי המהרי"ל הוא שבמזוזה הולכים אחר פתח הכניסה לבית ומשם ממשיכים מחיצון לפנימי, ולא משגחינן בהיכר ציר. רק באופן שיש שני פתחים ובשניהם משתמשים לכניסה להבית, וא"כ אין לנו חיצון ופנימי שהרי מצד אחד הוי זה פנימי ומצד השני הוי זה חיצון, אז הולכים אחר היכר ציר. והט"ז (סק"ד) אכן פוסק כמהרי"ל דהכל תלוי בפנימי וחיצון.

ובדברי המרדכי אפשר ללמוד שכוונתו ג"כ כמהרי"ל וכלשונו "דוקא בין גברי לנשי ששניהם עיקר, ושניהם פתוחים לרשות הרבים", אז הולכין בתר היכר ציר. "אבל מבית לחדר או לעליה שעיקר תשמישו ומוצאו ומובאו מבית לשם לא אזלינן בתר הכר ציר, אלא יניחנו בחדר דלצרכו הוא עשוי". כלומר מכיון שנכנסים מרשות הרבים לבית ומשם ממשיכים לחדר או לעליה, לכן קובעין את המזוזה בכניסה לחדר או לעלייה משום דהחדר והעלייה הוא הפנימי, והולכין מחיצון לפנימי. וזהו ג"כ מה שהוא ממשיך "וכן מצאתי אפילו אחד פתוח לרשות הרבים ואחד אינו פתוח לרשות הרבים כיון דעיקר תשמיש כניסה ויציאה דרך שם לא משגחינן בה בהיכר ציר", כלומר מכיון דאחד פתוח לרשות הרבים ואחד לא, א"כ עיקר תשמיש הפתח ע"י כניסה ויציאה הוא מהפתוח לרה"ר ומשם ממשיכים להבית שאינו פתוח לרה"ר, הוי הפתח שאינו פתוח לרה"ר דין פנימי, ומשימין בכניסה להאינו פתוח.

וצריך לומר דהחדר והעלייה לא היה פתוחים לרה"ר[1] ולכן הם נחשבים כפנימי לגבי הבית. או אפי' אם הם פתוחים לרה"ר אבל לא רגילים להשתמש בכניסה זו, אלא נכנסים על פי רוב מרה"ר להבית ומשם להעלייה[2] ולכן לא מתחשבים בפתח זה, ונחשב העלייה כפנימי. וזהו מה שכתב בתחילת דבריו "דוקא בין גברי לנשי ששניהם עיקר ושניהם פתוחים לרשות הרבים", כלומר מכיון ששניהם פתוחים לרה"ר ושניהם עיקר, לכן הולכין בתר היכר ציר. אבל אם אחד פתוח ואחד אין פתוח, או אפי' אם שניהם פתוחים אבל בית אחד הוא עיקר ונכנסים בדרך כלל דרך שם בעיקר ומשם ממשיכין להשני, הוי השני כפנימי ואין הולכין בתר היכר ציר, אלא בתר פנימי וחיצון. כנלענ"ד לבאר דברי המרדכי באופן שהמהרי"ל והמרדכי הולכין בשיטה אחת, וכפי שמשמע מהב"י שמביא דברי שניהם זה אחר זה מבלי לציין שיש כאן מחלוקות ביניהם. וכפשט הזה ראיתי אחר כך להדיא בגידולי הקדש (סי' רפט אות ז). ובבית מאיר (בסי' רפט) בשם אבד"ק גלוגא.

אבל הבית מאיר בעצמו (ומביא שגם החוות דעת סובר בעיקרון כמותו) לומד שהמרדכי חולק על המהרי"ל. שהמהרי"ל אכן הולך אחר פנימי וחיצון, אבל המרדכי הולך אחר עיקר תשמיש הבית ואם חדר אחד עיקר (כגון סלון וכדומה) והשני אינו עיקר (כגון פרוזדור) הולכין אחר כניסה מהאינו עיקר להעיקר. וצ"ל דמש"כ המרדכי "אבל מבית לחדר או לעלייה שעיקר תשמישו ומוצאו ומובאו מבית לשם" היינו שעיקר תשמיש האדם היה בהחדר או בהעלייה, ולכן הולכין בימין כניסה מהבית להעלייה. וקצת דוחק לפרש כן בהמרדכי, שהרי לא מסתבר לומר שהעלייה היא עיקר לגבי עצם הבית[3].

סיכום השיטות

דעת המהרי"ל דהכל תלוי בפנימי וחיצון, והולכים מכניסה הראשית להבית ומשם ממשיכים לחדרים הפנימיים. וכ"פ הט"ז. וכ"ה דעת המרדכי לפי הגידולי הקדש ואבד"ק גלוגא המובא בבית מאיר.

דעת המרדכי לפי הבית מאיר והחוות דעת, דהכל תלוי בעיקר וטפל, שאם החדר הוא עיקר אז קובעים המזוזה בהדלתות הנכנסות לשם אפי' אם הוא פנימי, וגם אין הולכים אחר היכר ציר. וכעין זה דעת הלבוש והש"ך עכ"פ באופן ששניהם פתוחים לרה"ר.

ובאופן ששניהם פתוחים לרה"ר ושניהם עיקר כגון בין גברי לנשי, הולכין לכו"ע אחר היכר ציר, מכיון ששניהם חיצון לגבי השני, ושניהם עיקר.

מזוזה בפתח שבין בית לחצר

והנה כתבנו לעיל שהט"ז (סק"ד) פוסק כמהרי"ל דהכל תלוי בפנימי וחיצון, ומזה הוא לומד "במזוזה שעושה בפתח הפתוח מבית לחצר אם יש לילך אחר ימין של הנכנס לבית (כלומר מהדלת הראשי של הבית ומשם ממשיכים עד החצר, וא"כ יש לקבוע לכיון יציאה מהבית להחצר) או אחר ימין הנכנס מחצר לבית. והדין הוא כך אם החצר סתום מכל צדדיו בלי פתח רק מבית לתוכו אז הוה החצר כמו חדר ולא אכפת לן בהיכר ציר הדלת, דאפי' אם היה היכר ציר בתוך הבית אזלינן בתר ימין הנכנס מבית לחצר ושם עושה המזוזה. אבל אם יש פתח מחצר למבוי אחר או לרה"ר מלבד פתח הבית לתוכה אז אזלינן בתר היכר ציר דבאיזה צד דיש היכר ציר הפתח נחשב כמו בית ואזלינן בתר ימין הנכנס לתוכו".

אבל לדעת הבית מאיר דהכל תלוי בעיקר וטפל א"כ בפתח מהבית להחצר מכיון שעיקר השתמשות של האדם בהבית, יש להניח המזוזה בכניסה מהחצר להבית[4].

וכדעת הט"ז שבחצר סתום קובעין לימין הכניסה מהבית להחצר כתבו הרבה מהאחרונים[5], ושמעתי דכן דעת מו"ר בעל ויחי יוסף מפאפא זצ"ל.

הדין בנוגע לשאלתינו

ועכשיו נבוא לנידון השאלה שבחדר הכיתה יש דלת שנפתחת לחצר שהוא סגורה מכל צדדים ואי אפשר לצאת ממנה לרשות הרבים, א"כ באנו למחלוקות הט"ז והבית מאיר אם קובעים המזוזה לימין כניסה להבית כדעת הבית מאיר או לימין כניסה להחצר כדעת הט"ז, וכבר כתבנו לעיל שדעת רוב הפוסקים כהט"ז, ובפרט שבעל ויחי יוסף מפאפא הוא המרא דאתרא של התלמוד תורה דעתו ג"כ כהט"ז לכן קביעת המזוזה צריך להיות בכניסה להחצר. ובכלל גם הבית מאיר אינו חולק למעשה על המהרי"ל וכפי שהוא בעצמו כותב "אבל מה אעשה שיודע אני מיעוט ערכי שאיני כדאי לחלוק על המהרי"ל", ורק במוקצה שאחורי הבתים הוא פוסק למעשה כפי דעתו מכיון שבמהרי"ל גופא אינו מבואר להדיא שדן על חצר שאחורי הבתים, וכאן הוי חצר ממש ולא מוקצה שבאחורי הבתים ולכן גם הבית מאיר פוסק כמהרי"ל.

ומה שאומר שהחצר אינה סגורה כל פעם מכיון שבשבת החצר נפתחת, לדעתי אינו משנה כלום שהרי בזמן שמשתמשים בדלת שבשאלתינו דהיינו בחול כל פעם החצר סגורה מכל צדדיו, ורק בשבת כשאין לימודים ולא משתמשים בדלת הנ"ל פתוח החצר לרה"ר, ולכן לא נחשב כחצר הפתוח לרה"ר. ועוד, כפי שמציין בעצמו גם ההיכר ציר בדלת הוא לכיון החוץ וא"כ אפי' אם נניח שיש לו דין חצר שאינה סגורה מכל צד, הרי פוסק הט"ז שהולכין אחר היכר ציר, וכאן הציר הוא לכיון חוץ.

ועוד נקודה. מציין בשאלתך שהדלת סגור ע"י מנעל חירום שאפשר לצאת אבל לא להיכנס, וזה עוד סיבה לומר שהדלת שייך בעיקר לצאת לחצר, שהרי להיכנס להבית אי אפשר בגלל המנעל.

ולכן מכל הני טעמי נראה שקביעת המזוזה צריך להיות לימין היציאה מהבית להחצר. ואם הוא חושש לעשות מעשה כנגד הבית מאיר והחוות דעת, אז נכון לעשות שיורידו את המזוזה לבדיקה שהרי מזוזות יחיד נבדקת פעמיים בשבע שנים ושל רבים פעמיים ביובל. וכתבו הפוסקים[6] שמזוזות בית המדרש ובית הכנסת הוי כמזוזות יחיד, דלא דמי לשערי מדינות ועיירות, ולאחר הבדיקה לקבוע באופן שהמזוזה לימין יציאה מהבית להחצר, כנלענ"ד.