כולל מנחם שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
ראיתי חנות שבעה"ב תלה על הקיר שתי תעודות מאותה שנה משני בתי דינים שונים המעידות שמכר חמצו כדין.
ויש לעיין בזה מה תהיה תוצאת פעולתו לגבי המכירה ומה דין החמץ שנמכר פעמיים, לאחר הפסח.
הבעיה בזה היא שפשוט הדבר שלא ניתן למכור אותו דבר שני פעמים. והעושה כזה מראה שכללות המכירה אינה אמיתית, או שמכירה אחת מבטלת השניה.
לברור ההלכה כדאי להקדים:
א. באם לא היה מרשה את הרב או הב"ד למכור עבורו את החמץ, אלא מוכר ישר לגוי או להבדיל לרב או הממונה כפי המבואר בפשטות בשו"ע וכך נהגו כו"כ דורות, לכאורה לא היתה בזה שום שאלה, דאם המכירה הא' נעשתה כדין, אין שום פעולה של המוכר שהוא הבעלים הקודמים יכולה לבטל המכר. שזה ענין כל הקנינים שמאותו רגע עבר החפץ לרשות הקונה או המקבל ושוב לא ניתן להתחרט או לשנות תנאים שזה שייך רק בזמן המו"מ.
וכמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תמ"ח סי"ג שאם המכירה לגוי היתה כדין, אז הנחת חותם אינה מראה כוונה הסותרת למכירה. אלא ה"ה כהנחת חותם על חמצו של גוי. אך אם מניח קודם המכירה אז יראה ממעשיו שאינו מוכר. ואפי' בסי"ד אין לקיחת המפתח מבטלת המכירה רק מעוררת בעיה מצד אחריות החמץ, שהוא גם איסור. וכן הוא בתשובת אדה"ז סי' ד'. שמאחר שמכר כדין ה"ה גוזל חמץ זה כשלוקח ממנו.
אך בזמננו שנהוג להרשות את הרב למכור החמץ, וא"כ חנוני זה הרשה ב"ד הב' קודם שמכר ב"ד הא' בכח רשותו (כפי הנהוג למכור החמץ בער"פ קודם זמן הביעור) תהיה שאלה האם תבטל הרשאה הב' את הראשון או את שניהם מחמת הסתירה שביניהם.
ב. לגבי החמץ בתוה"פ ואחה"פ כדאי להקדים, כי אף שרבה"ז תיקן המכירה מלכתחילה באופן הכי מועיל במכירה רגילה, עכ"ז בדיעבד יש קולא מיוחדת בהסרת הבעלות מחמץ בזמן האיסור מצד שהוא איסור הנאה וממילא אינו שלו, ובכמה ענינים די בפעולה כל שהיא (ראה בשו"ע רבה"ז סי הנ"ל ס"ח) בכדי להקנות ולהסיר מעצמו האיסור. וכאן יש לעיין דבפשטות ובפרט ששוחחתי עמו עד"ז וביאר שכוונתו היתה להדר, שלפי דעתו מכירה פעמיים היא טובה ומהודרת ממכירה אחת, וממילא אף שלא הבין הסתירה שבמעשיו, מ"מ התכוון להוציא החמץ מרשותו ולמכרו לנכרי, ואולי אף אם במכירה רגילה לא תכון אחת מהמכירות או גם שתיהן, אך בחמץ יצא עכ"פ מרשותו ולא יעבור עליו בב"י וב"י ויהיה מותר אחה"פ לו ולכל ישראל.
ונוגע לברר גם לעצם המכירה, למשל אם אחד מהגויים רוצה לשלם מחיר החמץ ולקחתו לעצמו (כמבואר בסכ"ה שם), מי מהם רשאי. ולהיפך באם החמץ הופסד והפסדו לגוי (אם ישלם ויעמוד בתנאי המכירה) איזה מהם הפסיד (ע"פ מש"כ בסי"ד שם).
ונראה לומר בזה בד"א שיש לדמות למ"ש בטור אבה"ע (סי' ל"ז הקטע שכנגדו בשו"ע הוא ס"י), "וכתב הרמ"ה אי שוי שליח אחרינא לקידושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש ואזל כל חד מינייהו וקידש דבתרא הוו קידושין ולא דקמא דכיון דשויה שליח לבתרא בטליה לקמא, וסיום דבריו הדין הוא סברא דילן ומיהו לענין מעשה לא מורינן הלכה למעשה אלא בעיא גט מתרוויהו". ע"כ מהטור.
וכתב הב"ח דצריכה גט משניהם דוקא אם קידושי ראשון קדמו לקדושי שני, אך אם שני קדמו צריכה גט רק מהשני ממנ"פ, דאם שליחות השני בטלה להראשון הרי קידושיו אינן קידושין ואינה צריכה גט ממנו. ואם מינה השני רק משום שחשש שהראשון לא ימצא, הרי לא מצא עד שנתקדשה.
ובכ"ז צריכה גט מהשני להב"ח, ולמדו נ"כ השו"ע שדינו דהרמ"ה הוא מצד הספק, דשמא מינוי השני ביטל שליחות הראשון, ולכך אפילו לא קידשה אלא הראשון לבדו צריכה גט, וכנ"ל מצד הספק שמא אינו לשליחותו כלל.
ובבית שמואל על שו"ע שם הקשה דמאי שנא מהמבואר בשו"ע (אבה"ע סי' קמ"א סמ"ד) גבי אשה שעשתה כמה שלוחים לקבלת גט כל שהגיע הגט ליד אחד מהם מגורשת, ולא אמרינן שמינוי נוספים ביטלו הראשונים. ותירץ שכאן לא אכפת לה איך יגיע הגט לידה אם ע"י שליח זה או ע"י אחר.
כלומר אם אין בכוונתה לערער או להסתפק או לבטל את שליחות הראשון שניהם קיימים.
וממילא נוכל ללמוד לכאן לענין מכירת חמץ, אם ממנה שנים למכור ורוצה משניהם אותו הדבר ולא אכפת לו ע"י מי מהם יבוא, הרי השליחות של שניהם שרירה וקיימת, ומי שמכר ראשון מכירתו קיימת, ומכירת החמץ היא מכירה גמורה.
אך אם למשל היה חיסרון ברור בסמיכות דעתו לגבי מינוי אחד מהם. לדוגמה מינוי אחד היה למי שבאמת רצה שימכור לו (כגון שהוא הרב שלו) והשני הוא הרב שמקובל על הקונים בחנותו, או שלפי דעתו ההידור במינוי שניים למכור חמצו, הוא שאם יארע איזה אונס לאחד מהם ולא ימכור עבורו החמץ, והוא ע"ד בקידושין (עיין בבית שמואל שם) שמינה השני מחשש שמא לא ימצא השליח הא' ומכאן נובע החשש שמא מינוי השני מבטל הראשון או שהראשון קיים, שהרי רק אם לא ימצא ביטל לשליחותו ולא אם מצא. ולכאורה זהו החילוק בין מינוי ב' שלוחים הנדון בס"י לס"ט שם מינה שליח לקידושין והלך הוא בעצמו וקידש אחר לבתו. ושם מי שקידש קודם קידושיו קידושין, והוא אף שהלך בעצמו ועשה אחרת מכפי שציוה ומינה לשליח, מ"מ מעשה השליח קיים אם קדם, ולכאו' נ"ל הטעם משום שלא ביטל וערער על השליחות, עד שעשה מעשה ואם המעשה הוא אחר מעשה השליח, אין זה ביטול השליחות. משא"כ כאן מאחר שערער על עצם הסמכות דהשליח ע"י שמינה אחר באופן סותר, ממילא אף קודם שעשה מעשה, אולי אין לו כל כח לבצע השליחות.
ולפ"ז אם מינה שניים למכור חמץ באופן שיש בזה איזה עירעור על אחד מהם שבאופן זה בקידושין הוא ספק אף אם ברור מי קדם, מחמת שאינו ידוע האם היה בכח השליח לקדש, וכאן נצטרך לומר שאין בכוחו למכור החמץ עבורו.
ולכאורה יש לחלק:
א) אף אם נאמר ששליח אחד בטלה שליחותו מ"מ מאחר שהמבוקש הוא אחד הרי נעשתה השליחות או ע"י הראשון או ע"י השני. (ואינו דומה למדובר לעיל שם כל המינויים שרירים וקיימים) רק צריך לידע מי מכר בפועל בנוגע לדיני ממונות דהמכירה.
ב) במכירת חמץ שונה הדבר כנ"ל מ"ש רבה"ז בסי' תמ"ח ס"ח (גבי קנין שאינו מועיל לכו"ע לגוי): כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל. .שהרי אינו רשאי ליהנות ממנו אלא שהתורה העמידה את החמץ ברשותו להיות שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. .לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא וגילוי דעת זה הוא שמקנה אותו לנכרי אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהם לחזור בו ולבטל המקח. עכ"ל
ואף שכאן הוא חסרון בשליחות למוכרו מ"מ כתב רבה"ז שני דברים: א' שגילוי הדעת מסיר ענין ב"י וב"י. ב' גילוי דעת זה עושה הקנין. ואף שהדברים צריכים ביאור רב (עיין מש"כ בספר קובץ חידושי תורה מבית חיינו ג' ע' 436 ואילך) מ"מ כאן שוודאי גילה דעתו שאינו חפץ בחמץ אפשר עי"ז מ"מ ימכר החמץ לנכרי שהשליח שמכר לו הוא השליח שהסכימה דעתו לו. וראי' לזה שבכל האופנים בשו"ע הנ"ל בענין קידושין בהם מדובר על ספקות במינוי, ההלכה תמיד שצריכה גט משניהם או אחד יגרש ואחד יכנוס, כלומר יש תמיד חשש שהשליחות קיימת ולא אומרים בוודאי אין קידושיו קידושין. ולעניננו מספיק הספק והצד שרצה בשליחותו כדי לקיים השליחות.
אבל אינו דומה להדין דמכירות חמץ מצד שני סיבות: א) צריך לידע לענין ממונות מיהו הגוי שקנה.
ב) באופן כזה המכירה תהיה רק בשעת איסור הנאתו ונ"מ אם מישהו גזלו בין המכירה לשעת איסור הנאתו וכיו"ב.
בסיום הענין ודאי שאין לעשות לכתחילה ליצנות מהמכירה ע"י מכירה או הרשאה פעמיים שלא היה עושה בשו"א בנכסיו ובכל מו"מ, רק בדיעבד נכתבו הצעות הענין דלעיל.
איידי דעסקינן בעניני מכירת חמץ, כדאי להעיר אודות מה שכתב הרב מ. פ. שי' גיליון תתקצ"ו אודות מכירת חמץ ללא הרשאה מצד זכין לאדם שלא בפניו. הנה אם הוא מצד שרוצים בדיעבד לנסות להצילו לכה"פ לזמן מסוים מאיסור ב"י וב"י לפחות לכמה דעות הרי יישר חילם. אך אם דעתו שהיא מכירה לכתחילה לכל דבר, הרי שיסוד כל הענין דזכין בכ"מ הוא שאם היה לפננו והיינו שואלין אותו אם רוצה לזכות או למכור וכיו"ב וודאי שהיה מסכים. וכל החסרון הוא שאינו רואה המציאה באה לחצרו וכיו"ב (ראה לדוגמה מגיד משנה לרמב"ם הל' זכיה ומתנה פ"ד ה"ב והגהות מיימוניות להל' גזלה ואבדה פט"ז הגה"ה א') . אך אם הוא יכול למכור לרב החמץ ללא שום מונע, או עאכו"כ שאינו יודע כלל ממציאות של מכירת חמץ או מאיסור שהיית חמץ ברשותו שאז אם היינו שואלין אותו לאו דוקא שהיה אומר למכור. ואם הגוי יבוא ליטול בתוה"פ מהחמץ אולי ישלחו מביתו, צ"ע אם אפשר לקרוא לזה זכין לאדם. וגם חשוב שמי שמסדר במקום שליחותו מכירת חמץ עבור יהודים הרחוקים לע"ע משמירת תומ"צ כדאי שלפחות ידעו באופן כללי על מה הם חותמים ומרשים את הרב, לשיטת רבה"ז שאין זה הערמה אלא מכירה לכל דבר באופן היותר מועיל.
Download PDF