כתב אדה"ז סי' רצח ס"ז "אין מברכין על האור שלא שבת בשבת ממלאכת עבירה כגון נר שהודלק בשבת אין מברכין עליו במ"ש הואיל ונעשה מלאכת הבערה בשבת באור זה בעבירה, ואפי' הדליקו גוי לצורך עצמו כיון שאם היה ישראל מדליקו היה עובר עליו ה"ז מלאכת עבירה וכו' אבל אם הדליקו גוי לצורך חולה שאין בו סכנה או אפי' ישראל לצורך חיה או חולה שיב"ס אין זו מלאכת עבירה ומברכים עליו במ"ש", עכ"ל, והוא מטושו"ע שם.

ולכאו' קשה להבין דלמה יחשב הנר שהדליקו הגוי לצורך עצמו כנר שלא שבת ממלאכת עבירה, הרי הדליקו בהתירה לגמרי1, ולא נעשה בו שום איסור מלאכה, ובמה שונה זה מנר שהדליקו ישראל לצורך חולה דשפיר חשיב נר ששבת, כיון שהותר להדליקו.

והנה ביסוד אי שביתת נר שהדליקו עכו"ם נחלקו הראשונים מהו, דרש"י פי' (ברכות נב, ב) "שעכו"ם עושה מלאכה לאורו", וא"כ לא איכפת לן אם בהתירה הודלק או לא, ואפי' הדליקו בע"ש ועשה הנכרי מלאכה לאורו בשבת מ"מ חשיב נר שלא שבת2, כיון שנעשה מלאכה לאורו, ולפי"ז שפיר מובן דנר שהדליקו עכו"ם חשיב נר שלא שבת, דהגם שמעשה ההדלקה בהתירה היתה מ"מ גוף הנר לא שבת כיון שנעשה בו מלאכה, אכן בנר שהודלק לחולה הרי הותר להדליקו בשבת, ואיזה מלאכת עבירה נעשית בנר זה.

אך רוב הראשונים ס"ל דנר של עכו"ם פירושו, שהדליקו הגוי לצורך עצמו בשבת, דכיון שהודלק בשבת ונעשה בה מלאכת הבערה אין מברכין עליו, דלא נקרא נר ששבת ממלאכה, וכ"ה בטושו"ע, (ועי' עיניים למשפט שם), וא"כ צ"ב מאי שנא מנר שהודלק לחולה וכנ"ל.

ואולי י"ל הביאור בזה, דכשהדליקו עכו"ם נחשב הנר דלא שבת, כיון דגוף הנר הודלק בשבת ונעשה בו מלאכת הבערה, ולא איכפת לן אם מעשה הגברא בהתירה היתה, אלא העיקר שלא יעשה מלאכה בחפצא דהנר, וכלשון אדה"ז "כיון שאם היה ישראל מדליקו היה עובר עליו ה"ז מלאכת עבירה", היינו דלגבי גוף הנר אין חילוק מי הדליקו וכיון שאילו הדליקו ישראל הי' חשיב נר שלא שבת, כיון דגוף הנר באיסורא נדלק, כ"ה גם כשהדליקו העכו"ם דחשיב נר שלא שבת, דלגבי גוף הנר מש"נ הדליקו ישראל מש"נ הדליקו עכו"ם, הרי נעשה בו מלאכה ולא שבת. (ומתאים עם גירסת הרא"ש בשו"ת כלל כב א"ה, "אור שלא שבת ממלאכת עבודה", ולא "עבירה" ודו"ק, עי' עיניים למשפט שם).

אך בנר שהדליק לחולה הרי התורה ציותה להדליקו ואיך נאמר שנעשה עבירה בחפצא דהנר, ובפרט אם ננקוט דשבת הותרה אצל פיקו"נ, הרי לא הותר רק מעשה הגברא, אלא גם גוף הנר שפיר חשיב נר ששבת, דלא נעשה בגופו מלאכת עבירה, ועצ"ע.

אמנם הגר"י ענגיל באתוון דאורייתא כלל י' רצה להוכיח מכאן דהמלאכה בעצמותה הוה מעשה אסורה ומתועבת, ושפיר חשיב מלאכת עבירה הגם שאין העכו"ם עובר ע"ז, עי"ש בארוכה עפ"י דרכו, אך חזר בו בבית האוצר כלל קכה, (עיי"ש עוד כלל טז, וכד) ועי' ערוה"ש ס"ט.

ברכה בטעות אי חשיב הפסק

והנה כשעבר ובירך על נר של עכו"ם כתב אדה"ז (שם ס"ח) שצריך לחזור ולברך על אור ששבת אם יש לו, ומשמע שאי"צ לברך עוה"פ בפה"ג ולא חשיב הפסק במה שבירך על נר של עכו"ם בין הברכה לשתיה. אך הגרעק"א בהגהותיו כתב, שצריך לחזור ולברך בפה"ג, דכיון דבברכת הנר לא יצא, במילא הוה הפסק בין בפה"ג לטעימה. עיי"ש שהראה מקום לט"ז סי' תרכד ס"ב (ושם דרק לצאת לכו"ע לא חיישינן להפסק, וא"כ בענינינו דלכו"ע לא יצא ודאי חשיב הפסק, עיי"ש).

וי"ל דאדה"ז והגרעק"א אזלי בזה לשיטתייהו, אם ברכה בטעות חשיב הפסק בין הברכה לטעימה, דבס' רעא סכ"ח כתב אדה"ז, דאם קידש על כוס מלא מים כסבור שהוא יין, צריך לחזור ולקדש על היין אף אם הוא בענין שא"צ לחזור ולברך בפה"ג, (כגון שהי' בדעתו לשתות עוד. ממג"א סקל"ב שם), והגם שהפסיק בקידוש הראשון שעל המים מ"מ לא חשיב הפסק בין הברכה לשתיה. אך גם שם העיר רעק"א דנוסח הקידוש שעל המים הוה הפסק, וצריך לברך עוה"פ בפה"ג, עיי"ש, והוא כשיטתם.

ויסוד הדבר מבואר בשו"ע אדה"ז סי' תפט סכ"א, לענין טעה בספה"ע וספר יום ה' במקום ד' שצריך לחזור ולספור ד', וז"ל: ומ"מ לא צריך לחזור ולברך קודם שחוזר לספור ד', לפי שיוצא בברכה שבירך כבר אם לא הפסיק בינתיים בדברים אחרים, אבל הספירה הראשונה אינה חשובה הפסק כיון שנתעסק בדבר שבירך עליו אלא שלא עלה בידו כהוגן, עכ"ל, ומבואר בזה דהגם שהפסיק בדבר שהוא לא לצורך, מ"מ כיון שהוא מענין הברכה שבירך עליו לא חשיב הפסק, ורק כשהפסיק בענין אחר הוא דחשיב הפסק. וא"כ גם כשבירך ברכה בטעות מ"מ לא חשיב הפסק כיון דעדיין עסוק הוא בענין הברכה.

וז"ל אדה"ז סי' רצט ס"ט כשמבדיל מיום ראשון או משם ואילך לא יברך אלא ברכת בפה"ג וברכת ההבדלה, אבל לא יברך על האור וכו' וכן על הבשמים לא הצריכו לברך אלא בליל מ"ש שהוא סמוך ליציאת השבת אבל אח"כ אין להם ענין לכוס ההבדלה, לפיכך אסור להפסיק בברכתם בין ברכת היין לשתיה, עכ"ל.

ומדבריו משמע שאם עבר ובירך על הנר או בשמים כשמבדיל ביום א' שפיר הוה הפסק וצריך לברך שוב בפה"ג, ולכאו' צ"ב דלמה יהיה דינו אחר מבירך על נר של עכו"ם בהבדלה דמוצ"ש דלאדה"ז לא הוה הפסק כלל. ואלא מאוד מדוייק לשונו שם כיון "דאין להם ענין לכוס הבדלה, לפיכך אסור להפסיק", דבהבדלה דיום א', אין ברכת הנר מענין הבדלה כלל, משא"כ כשבירך על נר של עכו"ם במוצ"ש.

וכן צריך להיות הדין כשטעה ובירך שהחיינו בשביעי של פסח, אי צריך לחזור ולברך עוה"פ בפה"ג, דתלוי בפלוגתתם הנ"ל, אי ברכה בטעות חשיב הפסק. ועי' במקראי קודש פסח סי' סב, אם עיקר דין הפסק מדין היסח הדעת, או שאין להברכה על מה לחול כל שלא התחיל המצוה, ועי' שו"ת הר צבי שו"ת או"ח סי' קסה, ועי' שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' ה, אות לא, לב, מחזיק ברכה תצא סק"ב.

1) ובאמת דהרמב"ם ל"ג כאן משום דלא שבת, ואלא שסתם מסיבתן לע"ז, עי' בפכ"ט מהל' שבת הכ"ה ובפיה"מ שם בגירסת קאפח, ועיניים למשפט שם.

וראיתי דיש גורסים במשנה שם "נר של כותים" שהם הוזהרו לשבות, ונחשדו שמחללים שבת, אך בטושו"ע הגירסא "נר של גויים", וכ"ה ברוב הפוסקי' שראיתי, ועי' בס' נפש חיה שם.

2) ולכן פרש"י בדין עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצ"ש מברכין עליו, דהיינו בבית ישראל, דבבית עכו"ם מסתמא עשה מלאכה לאורו. ובתהל"ד הק' על אדה"ז, דבהביאו דין זה לא ביאר דהיינו דוקא בבית ישראל, ולא הבנתי קושיתו הרי אדרבה זהו דוקא לדעת רש"י, אך הרי אנן לא קיימ"ל כרש"י ולא איכפת לן אי עביד העכו"ם מלאכה לאורו כל שלא הודלק בשבת מברכין עליו, ועי' פרמ"ג משבצות סק"ד.