בגליון העבר הק' הרב א. ל. ע"ד נתינת צדקה בבית החיים, דמש"נ משאר מצות שאין לקיימן בביה"ק משום "לועג לרש", ואמאי לא חיישינן לזה בנתינת צדקה בבית הקברות, ומפו' בשו"ע דנוהגין כן (או"ח תקפא ס"ג) "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינה ונותנים שם צדקה לעניים" הרי בהדיא דנותנים צדקה שם בבית החיים, ולמה לא חיישינן כנ"ל, הרי אין המתים יכולים לקיים מצוה זו.

[-הנה מילת "שם" איתא בדפוסים הישנים דהשו"ע, אך בכו"כ דפוסים חדשים הושמט, עי' לשון הרמ"א ב'דעת תורה' להמהרש"ם, כפה"ח, גם במ"ב החדשים ליתא, ואולי י"ל הטעם לזה כיון דבמקורו בכל בו, וכן במהרי"ל, לא הובא נתינת הצדקה בשייכות לבית הקברות כלל, אלא כחלק מסדר היום דערב ר"ה, עיי"ש.

אמנם יעויין בבאה"ט שם שהביא בשם השל"ה "ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחינות", הרי בהדיא שהוא בבית הקברות, ועי' במט"מ אות תשפט, ובא"ר שם-].

ומבאר הנ"ל דיש לחלק בין מצוה זו לשאר המצות, דהא כשמקיים איזה מצוה - ציצית, תפילין, קריאה בס"ת וכדומה - אין לזה שום קשר ושייכות להנפטר, וה"ז בגדר מחרף המתים, שאינם יכולים לקיים מצוה זו. אבל בנתינת הצדקה ה"ז לזכות ולעילוי נשמת הנשמה ואי"ז בגדר "לועג לרש" כי אדרבה, כל המצוה נעשית לטובת ולזכות הנפטר, ולכן אין לחשוש וכו'.

אך לכאו' לא נרמז שם שרק צדקה "לזכות ולעילוי הנשמה" הוא דנהגו לתת בבית החיים, והמשמעות הוא דכל נתינת צדקה לעניים מותר בבית החיים. ועי' במחה"ש שם דהוא ע"ד "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", הרי דהוה הקדמה לתפילה.

ובאמת יל"ע אם נאסר בבית החיים כל עניני גמ"ח, ומצוות אשר בין אדם לחבירו, דאולי נאמר האיסור ד"לועג לרש" רק במצוות בין אדם למקום, וכהדוגמאות שהובאו בגמ' - ציצית, תפילין, ס"ת, אך לא בעניני גמ"ח, דמאן יאמר לן דכבוד המת עדיף מטובת החי, [ועוד, הרי כל יסוד האיסור הוא "שלא יאמרו המתים למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו, וחלשה דעת המתים כיון דאינם בני מצות" (ברכות יח, א, שאילתות שאילתא יד), וא"כ י"ל דכשגומל חסד עם הזולת אינו מחרף המתים בזה, דלא חלשה דעתם בזה שנעשה טובה ליהודי, והגם שלמעשה נעשה כאן מצוה, מ"מ אינו מראה בזה שהם אינם בני מצוה, ועצ"ע].

והרי הלכה מורווחת היא "כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזירו, שבעת שמקיים מצות עשה של השבת אבדה מבטל עשה של קדושים יהיו", ופשוט שעל הישראל להחזירו ולקיים המצוה. וכן הרי פשוט שיש לקיים מצוות כיבוד או"א בבית הקברות.

אלא שבזה אוי"ל שאין ראיה כיון שא"כ יבטל מ"ע דאורייתא, ולא ידחה תקנת "לועג לרש" דרבנן - עשה דאורייתא.

[עי' רמב"ם פי"א מהל' גזילה ואבידה, ובמ"מ שם, דבעידנא דקא עייל לביה"ק אכתי לא מקיים מצות עשה וכו', אך יעויין ברדב"ז ב'רעז, דמשכחת ליה כשהאבדה נמצא בסוף ביה"ק, דמצות השבה וטומאה באין כאחת. ופשוט דגם כשהבעלים נמצאים בביה"ק על הישראל להשיבו].

ויל"ע בכ"ז עוד.